האב קנטלמסה נתן את דרשתו השנייה לכבוד צום הארבעים על דבר האלוהים
בהמשך להרהוריו על מסמכי מפתח ממועצת הוותיקן השנייה, המטיף האפיפיורי, האב קנטלמסה, דיבר על משמעות דבר האלוהים באמצעות המסמך "דבר האלוהים".
הוא החל בחקירת הדרך בה אלוהים דיבר דרך נביאי הברית הישנה והמשיך לדבר על דבר האלוהים שנעשה בשר בישוע המשיח.
הוא התמקד בעיקר בקריאת המקרא כדרך להתקדשות אישית, בייחוד באמצעות שיטת הlectiodivina, בה מקבלים את דבר האלוהים, הוגים בו ומיישמים אותו.
להלן ניתן למצוא תרגום לעברית של דרשת האב קנטלמסה:
לקבל וליישם את הדבר בענווה
הרהור בחוקה הדוגמטית "דבר האלוהים"
הבה נמשיך לדון במסמכים המרכזיים של מועצת הוותיקן השנייה. מבין "החוקות" שאושרו על ידה, זו שעסקה בדבר האלוהים היא היחידה – למעט החוקה על הכנסייה "אור הגויים" – שזכתה לתואר "דוגמטית" בכותרתה. ניתן להסביר זאת בכך שהמועצה התכוונה לאשר בטקסט הזה את הדוגמה אודות ההשראה האלוהית של הכתובים ובה בעת להגדיר את יחסיהם למסורת. לאור כוונתי להדגיש רק את ההשלכות הרוחניות והחיוביות של הטקסטים של המועצה, אגביל עצמי להרהורים שמטרתם יישום והגייה אישיים.
1. אל מדבר
האל המקראי הוא אל שמדבר. "אֵל אֱלֹהִים יְהוָה דִּבֶּר ... וְאַל-יֶחֱרַשׁ" (תהילים נ: 1, 3). אלוהים עצמו חוזר על כך פעמים מספר במקרא, "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה" (תהילים נ:7). בעניין הזה המקרא מציג ניגוד ברור בינו לבין האלילים ש"פֶּה-לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ" (תהילים קטו:5). אלוהים משתמש במילים כדי לתקשר עם בני האדם.
אך איזו משמעות עלינו להעניק לביטויי האנשה כמו "ויאמר אלוהים לאדם", "כה אמר ה'", "ויאמר ה'", "דבר ה'" והצהרות דומות אחרות? ברי שאנו עוסקים בדיבור שונה מדיבור אנושי, דיבור לאוזני הלב. אלוהים מדבר כפי שהוא כותב! דרך הנביא ירמיה הוא אומר, "נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה" (ירמיה לא:32). אין לאלוהים פה אנושי ונשימה אנושית: פיו הוא הנביא ונשימתו היא רוח הקודש. "כְּפִי תִהְיֶה" (ירמיה טו:19) הוא אומר לנביאיו או "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ" (ישעיה נא:16). לדברים אלו משמעות זהה לפסוק המפורסם: "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֵנִיעָה בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר מִטַּעַם אֱלֹהִים" (כיפא א' א:21). ניתן להשתמש במונח "שיח פנימי" – שמשמעותו דיבור ישיר של אלוהים לכמה נפשות מיסטיות – כדי לתאר את הדרך בה אלוהים מדבר לנביאי המקרא, אך בצורה ששונה במהותה ונעלה עד מאד. אולם, לא ניתן להתכחש לכך שבמספר מקרים, כבטבילה ובהופעתו של ישוע לבוש בהדר, היה גם קול חיצוני שנשמע באורח פלא.
בכל מקרה, אנחנו עוסקים בדיבור במלא מובן המילה: היציר הנברא מקבל מסר שניתן לתרגם למילים אנושיות. הדיבור האלוהי כה ברור ואמתי עד שהנביא יכול להיזכר במדויק במקום ובשעה בה "בא אליו" דבר מסוים: "בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ" (ישעיה ו:1); "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה עַל-נְהַר-כְּבָר" (יחזקאל א:1); "בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ" (חגי א:1).
דבר האלוהים כה מוחשי עד שהוא יכול "ליפול" על עם ישראל כאבן: "דָּבָר שָׁלַח אֲדֹנָי בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל" (ישעיה ט:8). במקרים אחרים אותה מוחשיות וגופניות מתבטאת לא בדימוי לאבן שנופלת, אלא ללחם שנאכל בשקיקה: "נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי" (ירמיה טו:16; הש' גם יחזקאל ג:3-1).
אין קול אנושי שיכול להגיע למעמקי האדם כפי שחודר אליהם דבר האלוהים. הוא "חוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַוָּנוֹתָיו" (עברים ד:12). לעתים דברו של אלוהים הוא כרעם עצמתי ש"שֹׁבֵר ... אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (תהילים כט:5). במקרים אחרים הוא כ"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א' יט:12). הוא מכיר את כל מנעד הדיבור האנושי.
השיח על טבעו של הדיבור האלוהי משתנה מקצה לקצה ברגע בו אנו קוראים בכתובים, "הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר" (יוחנן יד:1). עם ביאת המשיח, אלוהים מדבר בקול אנושי שנשמע באוזני הגוף. "אֶת אֲשֶׁר הָיָה מֵרֵאשִׁית, אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ, אֶת אֲשֶׁר רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ, אֲשֶׁר הִבַּטְנוּ בּוֹ וְיָדֵינוּ מִשְּׁשׁוּ אוֹתוֹ, עַל־אוֹדוֹת דְּבַר הַחַיִּים ... מוֹדִיעִים אָנוּ גַּם לָכֶם" (יוחנן א' א:1, 3).
הדבר נשמע ונראה! אך על פי כן, מה שנשמע לא היו דבריו של אדם, אלא דבר האלוהים, עצמו, שכן הדובר איננו הטבע אלא ישות, וישותו של המשיח היא אותו ישות כבן האלוהים. בו אלוהים פסק לדבר דרך מתווכים, "בְּיַד הַנְּבִיאִים", אלא החל מדבר בישותו, מכיוון שהמשיח "הוּא זֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ" (עברים א:3-2). שיח עקיף בגוף שלישי מוחלף בידי שיח ישיר בגוף ראשון. לא עוד "כה אמר ה'" או "דבר ה'", אלא "אומר אני לכם ..."
לאחר שהדיבור האלוהי - בין אם זה שמתווך בידי נביאים בברית הישנה ובין אם הדיבור החדש והישיר במשיח – נמסר בעל פה, הוא הועבר לכתב, כך שאנו מחזיקים בידינו עתה את "הכתובים" האלוהיים.
אוגוסטינוס הקדוש מגדיר תקדיש כ"דבר נראה" (verbum visibile). [1] אנו יכולים להגדיר את הדבר כ"תקדיש שנשמע". בכל תקדיש ישנם אות ומציאות רוחנית, חסד. המילים שאנו קוראים במקרא הן, לכשעצמכן, רק אות מוחשי כמים שבטבילה או כלחם שבהוחדה: זוהי מילה באוצר המילים האנושי שאינה שונה מכל מילה אחרת. אולם, כשהאמונה וההארה של רוח הקודש נכנסות לתמונה, דרך האותות הללו אנו נוגעים באורח רז באמת החייה וברצון האלוהים ואנו שומעים את קולו של המשיח עצמו. ז'ק-בנין בוסה כותב,
"גוף המשיח נוכח באמת בתקדיש לו אנו משתחווים (גוף המשיח) כפי שאמת המשיח נוכחת בדברי בשורתו. ברז גוף המשיח המינים שאנו רואים (לחם ויין) הם אות, אך מה שטמון בתוכם הוא גופו של המשיח עצמו. בכתובים, המילים שאנו שומעים הן אותות, אך המחשבות שהמילים הללו נושאות אוצרות את האמת של בן האלוהים". [2]
התקדישיות של דבר האלוהים מתגלה בעובדת שלעתים הוא פועל מעבר להבנתו של האדם, שעשויה להיות מוגבלת ופגומה. הוא פועל כמעט לכשעצמו – ex opereoperato (מעצם עשיית הפעולה), ממש כפי שאנו מתארים את פעולת התקדישים. בכנסייה היו ויהיו ספרים שמרחיבים ומרוממים את הדעת יותר מחלק מהספרים בכתובים (עלינו רק לחשוב על "חיקוי המשיח"), אך אף אחד מהם לא פועל אף לו כאחרון הספרים שזכו להשראה האלוהית.
שמעתי מישהו נותן את העדות הבאה בתכנית טלוויזיה בה השתתפתי. הוא היה אלכוהוליסט בשלב המתקדם ביותר והוא לא יכול היה להפסיק לשתות למשך יותר משעתיים. משפחתו כמעט ואמרה נואש. הוא ואשתו הוזמנו לפגישה בנוגע לדבר האלוהים. אחד מהנוכחים קרא קטע מהכתובים. פסוק אחד במיוחד הכה בו ככדור של אש והעניק לו את הביטחון שיירפא. לאחר מכן, בכל פעם בה התפתה לשתות, הוא רץ לפתוח את המקרא בפסוק זה ובכך שקרא אותו שוב ושוב חש כיצד כוחותיו שבים אליו עד שבסופו של דבר נרפא לחלוטין. כשהוא ניסה לומר מהו הפסוק הנודע הזה, קולו נשבר מרוב התרגשות. היה זה פסוק משיר השירים: "כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א:2). חוקרים יסלדו משימוש שכזה בכתובים, אך כפי שהעיוור אמר למבקריו "דָּבָר אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ: הָיִיתִי עִוֵּר וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה" (יוחנן ט:25), כך גם אותו אדם יכול לומר "הייתי מת ועכשיו אני חי".
דבר דומה קרה לאוגוסטינוס הקדוש. ברגעים המכריעים של מאבקו לשמור על טהרה, שמע קול קורא "Tolle, lege!" ("טול וקרא!"). איגרות פאולוס השליח היו לידו והוא פתח אותן בכוונה לקרוא את הטקסט הראשון שעיניו תפגושנה, כפי רצון האלוהים. הוא קרא את האיגרת אל הרומים יג:33 "וּכְמוֹ בַּיּוֹם נִתְנַהֵג נָא כַּיָּאוּת, לֹא בְּהוֹלְלוּת וּבְשִׁכְרוּת, לֹא בְּזִמָּה וּפְרִיצוּת, לֹא בְּרִיב וְקִנְאָה". לאחר מכן הוא כתב ב"וידויים" שלו, "לא רציתי לקרוא עוד ולא היה צורך לעשות כן. למעשה, בן רגע, בסוף הפסוק, כל צללי הספק האפלים נסוגו מליבי כבפני קרן אור שלווה". [3]
2. Lectio Divina
לאחר ההערות הכלליות הללו על דבר האלוהים, ברצוני להתמקד בדבר האלוהים כדרך להתקדשות אישית. ב"דבר האלוהים" נאמר, "הכוח והעוצמה שבדבר האלוהים הם כה גדולים עד כי מתפקדים הם כעמוד תווך המניע את הכנסייה, ככוח האמונה של בניה, כמזון לנשמות, כמקור הטהור והנצחי לחיים הרוחניים". [4]
החל מגוויגו השני הקרתוזיאני, הוצעו גישות ושיטות שונות לlectiodivina. [5] דא עקא, יש בהן חיסרון – כולם נבנו בהקשר לחיי הנזירות והתפילה ולכן אינם תואמים לזמננו, בו הקריאה האישית בדבר האלוהים מומלצת לכלל המאמינים, מוקדשים ועמאים כאחד.
למרבה המזל, הכתובים עצמם מציעים שיטה שנגישה לכולם לקריאת המקרא. באיגרת יעקב (א:25-18), נמצא קטע מפורסם אודות דבר האלוהים. ביכולתנו לחלץ ממנו תכנית לlectiodivinaבשלושה צעדים או שלבים: קבל את הדבר, הגה בדבר ויישם את הדבר בפועל. הבה נהרהר בכל אחד מהשלבים האלה.
א. קבל את הדבר
השלב הראשון הוא לשמוע את הדבר: "קַבְּלוּ בַּעֲנָוָה", אומר השליח, "אֶת הַדָּבָר הַנָּטוּעַ" (יעקב א:21). השלב הראשון מכיל את כל הצורות והדרכים בהם הנוצרי בא במגע עם דבר האלוהים: אנו שומעים את הדבר בליטורגיה, בלימוד המקרא, בכתיבה אודות המקרא ובקריאה אישית במקרא – דבר שאין לו תחליף. ב"דבר האלוהים" אנו קוראים,
"המועצה הקדושה קוראת במיוחד לכל המאמינים הנוצרים, בייחוד הנזירים והנזירות, ללמוד באמצעות קריאה תדירה בכתבי הקודש את "מַעֲלַת דַּעַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (פיליפים ג:8) ... צריכים הם לבוא במגע עם הטקסט הקדוש עצמו ברגשות שמחה, בין אם באמצעות הליטורגיה - העשירה בדברי האלוהים - או דרך קריאה באדיקות, או דרך הוראות מתאימות למטרה זו, או באמצעים אחרים". [6]
בשלב זה ישנן שתי סכנות שיש להימנע מהן. הראשונה היא לעצור בשלב הראשוני הזה ולהפוך את הקריאה האישית בדבר האלוהים לקריאה שאינה אישית. זוהי סכנה משמעותית ביותר, בייחוד במקומות של השכלה אקדמית. אליבא דסורן קירקגור, אדם שממתין ליישום דבר האלוהים בחייו עד לרגע בו יפתור את כל הבעיות שקשורות לטקסט, לגרסות ולריבוי דעות החוקרים, לעולם לא יגיע למסקנה כלשהי: "דבר האלוהים ניתן כדי שתפעל לפיו, לא כדי שתתאמן בתרגום פסקות סתומות". לא ה"פסקות סתומות" במקרא מפחידות, אמר הפילוסוף הזה, אלא הפסקות הברורות! [7]
יעקב הקדוש משווה את הקריאה בדבר האלוהים להבטה במראה. מי שמגביל עצמו ללמידת במקורות, הגרסות והסוגות הספרותיות של המקרא ולא עושה דבר מעבר לכך, דומה לאדם שמבלה את זמנו בהבטה במראה – בבחינת צורתה, חומר הגלם ממנו עשויה, סגנונה וגילה – מבלי להביט בהשתקפותו בה. עבורו, המראה לא ממלאת את התפקיד הראוי לה. ערכה של הביקורת המחקרית של דבר האלוהים לא יסולא בפז ואיננו יכולים להפריז בהוקרתנו למי שמבלה את חייו ביישור ההדורים לקראת הבנה מלאה יותר של הטקסטים הקדושים, אך המחקר לכשעצמו לא מכלה את כל המשמעות שבכתובים, הוא לבדו איננו מספיק.
הסכנה השנייה היא פונדמנטליזם, הבנת המקרא כולו באופן מילולי לא כל תיווך פרשני. שני הקצוות הללו, ביקורתיות-יתר ופונדמנטליזם, רק נראים כהפכים אך למעשה הם חולקים פגם משותף – עצירה באות הכתובה והתעלמות מהרוח.
במשל הזורע והזרע (ראה לוקס ח:15-5), ישוע עוזר לכל אחד מאתנו להבין את מצבנו בכל הנוגע לקבלת דבר האלוהים. הוא מבחין בין ארבעה סוגים של אדמה: אדמת הדרך, אדמה סלעית, אדמת קוצים ואדמה טובה. לאחר מכן, הוא מסביר מה מייצגים סוגי האדמה השונים: הדרך מייצגת את מי שדבר האלוהים כלל לא ניטע בו, האדמה הסלעית מייצגת את השטחיים וחסרי העקביות, ששומעים את הדבר בשמחה אך לא מעניקים לדבר הזדמנות להשתרש בהם, אדמת הקוצים מייצגת את מי שמאפשרים לדאגות החיים ולתענוגותיהם לגבור עליהם והאדמה הטובה מייצגת את מי ששומעים את הדבר ובהתמדה מניבים פרי לרוב.
בקוראנו קטע זה, נוכל להתפתות לעבור בזריזות על שלוש הקטגוריות הראשונות בציפייה להגיע לקטגוריה הרביעית, שעל אף מגבלותינו נדמה לנו שהיא מתארת אותנו. למעשה – וכאן מגיעה ההפתעה – האדמה הטובה מייצגת את מי שמזהה עצמו בקלות בשלוש הקטגוריות הראשונות! אלו הם האנשים שבענווה רבה מכירים בכמות הפעמים בהן הם האזינו בדעה מוסחת, בכמות הפעמים בה הם לא התמידו בכוונות שהתגבשו בהם מתוך האזנה לבשורה, בכמות הפעמים בהן דאגות ופעולות גשמיות גברו עליהם. אלו הם מי, שללא ידיעתם, הופכים לאדמה הטובה באמת. יהי רצון שהאדון ייתן לנו להימנות עמם!
בנוגע לחובה לקבל את דברי האלוהים ולא לתת לאף אחד מהם לנחות על קרקע ריקה, הבה נשמע לקריאתו של אוריגינס - אחד מאוהביו הגדולים של דבר האלוהים – לנוצרים בזמנו:
"אתם, הרגילים להשתתף ברזים האלוהיים, יודעים בשעת קבלת גוף האדון כיצד לגונן עליו במלא הזהירות והכבוד פן חלק קטן ממנו, פן משהו מהמתנה המקודשת יאבד. זאת מכיוון שבדין מאמינים אתם שיהיה עליכם לתת דין וחשבון אם בשל חוסר תשומת לבכם ייפול משם דבר-מה. אך אם נזהרים אתם כל כך לשמור את גופו – ובצדק – כיצד חושבים אתם שאשמה פחותה תלויה בהזנחת דבר האלוהים מאשר בהזנחת גופו? [8]
ב. הגה בדבר
הצעד השני שמציע לנו יעקב הקדוש הוא "להביט" בדבר, לשים את עצמו בפני אותה מראה למשך זמן ממושך, בהרהור והגייה בדבר. האבות השתמשו בדימוי הלעיסה והעלאת הגירה כדי לתאר זאת. גוויגו השני כתב, "קריאה, כביכול, שמה את המזון בפיך בשלמותו, הרהור לועס ומפרק אותו". [9] לפי אוגוסטינוס הקדוש, "כשאנו מאזינים [לדבר האלוהים], אנו דומים לבהמה טהורה בשעת אכילתה ומאוחר יותר כשאנו נזכרים במה ששמענו ... אנו דומים לבהמה שמעלה גירה". [10]
אנשים שמביטים בעצמם במראת הדבר לומדים כיצד להבין את "טבע הדברים", הם לומדים את עצמם ומגלים את השוני שלהם מצלם האלוהים וצלם המשיח. ישוע אומר, "אֲנִי אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ אֶת כְּבוֹדִי" (יוחנן ח:50): הנה ניצבת בפניך מראה ולפתע אתה רואה עד כמה אתה רחוק מישוע אם אתה מחפש את כבודך שלך. "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ" (מתי ה:3): הנה שוב מראה ניצבת בפניך ולפתי אתה מגלה שאתה מלא בקשרים כובלים, בדברים מיותרים ומעל הכול – מלא בעצמך. "הָאַהֲבָה סַבְלָנִית" (קורינתים א' יד:4) ואתה מבין כמה חסר סבלנות אתה, כמה מלא קנאה, כמה מרוכז בעצמך. יותר מ"לחקור את הכתובים" (הש' יוחנן ה:39), העניין הוא לאפשר לכתובים לחקור אותך. האיגרת אל העברים אומרת,
"שֶׁהֲרֵי דְּבַר הָאֱלֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְחוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַוָּנוֹתָיו. אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (עברים ד:13-12).
למרבה המזל, במראה של הדבר איננו רואים רק את עצמנו ואת כישלונותינו. בראש ובראשונה אנו רואים את פני האלוהים, או יותר נכון – את ליבו של אלוהים. הקדוש גרגוריוס הגדול אמר, "מהם כתבי הקודש אם לא איגרת של האל הכל-יכול ליציר כפיו? ... לימדו את לב האלוהים בדבר האלוהים". [11] אמרתו של ישוע, "הֵן מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה" (מתי יב:34), נכונה גם לאלוהים. אלוהים דיבר אלינו בכתובים על מה שממלא את ליבו, דהיינו – אהבה. כל הכתובים נכתבו כדי שבני האדם יבינו עד כמה אלוהים אוהב אותם ובלומדם זאת יבערו באהבה אליו. [12] שנת היובל של הרחמים היא הזדמנות מצוינת לקרוא מחדש את הכתובים מנקודת המבט הזו, כתולדות רחמי האלוהים.
ג. עשה את הדבר
עתה אנו מגיעים לשלב השלישי בדרך שמציע לנו יעקב השליח: "הֱיוּ עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים ... עוֹשֶׂה בְּפֹעַל - אִישׁ זֶה מְבֹרָךְ יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂהוּ" (יעקב א:22, 25). מצד שני, "כִּי מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּבָר וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, כָּמוֹהוּ כְּאִישׁ הַמַּבִּיט עַל תֹּאַר פָּנָיו בַּמַּרְאָה; הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וּמִיָּד שָׁכַח מַה צּוּרָתוֹ" (יעקב א:24-23).
גם ישוע עצמו אומר "אֵלֶּה אִמִּי וְאַחַי - הַשּׁוֹמְעִים אֶת דְּבַר אֱלֹהִים וְעוֹשִׂים" (לוקס ח:21). מבלי "לעשות את הדבר", הכול אשליה ובניה על חול (הש' מתי ז:26). בני האדם אף לא יכולים לומר שהם הבינו את הדבר, מכיוון שכפי שהקדוש גרגוריוס הגדול אומר, דבר האלוהים מובן באמת רק כשבני האדם מתחילים לעשותו. [13]
השלב השלישי מורכב, למעשה, מציות לדבר. דבר האלוהים, בפועל רוח הקודש, נעשה לביטוי של הרצון החיי של אלוהים עבורי בכל רגע נתון. אם נאזין בתשומת לב, נבין שלמרבה ההפתעה, אין יום שעובר מבלי שנגלה – בליטורגיה, בשירת התהילים או בזמנים אחרים – מילה שעליה אנו מוכרחים לומר: "זה מיועד אליי! זה מה שעליי לעשות!".
ציות לדבר האלוהים הוא ציות שאנו יכולים לקבל על עצמינו בכל עת. ציות לצווי השררה הנראית מתרחש רק מפעם לפעם, ציות במקרים כבדי משקל עשוי להתרחש רק שלוש או ארבע פעמים בכל חיי האדם. אולם, ציות לדבר האלוהים הוא משהו שאנו יכולים לעשות בכל רגע נתון. זהו ציות שכולם יכולים לבצע, שפלים ועליונים כאחד. איגנטיוס הקדוש מאנטיוכיה העניק את העצה הנהדרת הזו לאחד מרעיו לחֶבֶר הבישופים: "אל תיתן לדבר להיעשות ללא הסכמתך ואל תעשה דבר ללא הסכמתו של אלוהים". [14]
במובן המעשי, ציות לדבר האלוהים משמעו ללכת אחר השראות טובות. התקדמותנו הרוחנית תלויה במידה רבה ברגישות שלנו להשראות טובות ובמוכנות שלנו להגיב. דבר האלוהים הציע לך רעיון, שם בלבך רצון לווידוי טוב, לפיוס, למעשה חסד. הוא מזמין אותך לעצור לרגע את עבודתך ולפנות לאלוהים באהבה. לא להתעכב, לא לתת להשראה לעבור מנגד. TimeoIesumtransuentem("אני פוחד מכך שישוע יעבור מנגד"), אמר אוגוסטינוס הקדוש, [15] והדבר דומה ללומר, "אני חרד שההשראה הטובה הזו תעבור ולא תשוב".
הבה נסכם בתובנה מאב מדבר קדום. [16] שכלנו, הוא אמר, דומה למטחנה: את החיטה הראשונה ששמים בו בבוקר אנו ממשיכים לטחון כל היום. הבה נמהר, אפוא, לשים את החיטה הטובה של דבר האלוהים במטחנה זו כמעשה הראשון שנעשה בבוקר. אחרת, השטן יבוא וישים בו עשבים רעים ולאורך כל היום שכלנו לא יעשה דבר מלבד לטחון את העשבים הרעים הללו. הדבר המיוחד אותו נוכל לשים בשכלנו היום הוא הדבר שנבחר לכבוד שנת הרחמים: "היו רחמנים כאביכם שבשמים!"
הערות השוליים זהות לגרסה האנגלית:
[1] St. Augustine, Tractates on the Gospel of John 55-111, 80, 3, vol. 90, trans. John W. Rettig, The Fathers of the Church (Washington, DC: Catholic University of America Press, 2014), p. 117.
[2] Jacques-Bénigne Bossuet, “Sur la parole de Dieu,” in Oeuvres oratoires de Bossuet, vol. 3 (Paris: Desclée de Brouwer, 1927), p. 627.
[3] S. Augustine, Confessions, VIII, 29, trans. John K. Ryan (Garden City, NY: Doubleday, 1960), p. 202.
[4] Dei verbum, n. 21. Quotes from papal documents are taken from the Vatican website.
[5] See Guigo II, The Ladder of Monks: A Letter on the Contemplative Life, trans. Edmund Colledge and James Walsh (Kalamazoo, MI: Cistercian Publications, 1981).
[6] Dei verbum, n. 25.
[7] Søren Kierkegaard, Self-Examination / Judge Yourself, ed. and trans. Howard V. Hong and Edna H. Hong (Princeton, NJ: Princeton University Press, 1990), p. 29.
[8] Origen, “Homily 13 on Exodus,” 3, in Homilies on Genesis and Exodus, trans. Ronald E. Heine (Washington, DC: Catholic University of America Press, 2010), pp. 380-381.
[9] Guigo II, The Ladder of Monks, 3, p. 68.
[10] Augustine, Expositions on the Psalms, 46, 1, The Works of Saint Augustine, Part 3, vol. 16, trans. Maria Boulding, ed. John E. Rotelle (Hyde Park, NY: New City Press, 2000), p. 325.
[11] See Gregory the Great, “Letter 31, to Theodorus,” in Epistles of Gregory the Great, vol. 12, Nicene and Post-Nicene Fathers, trans. James Barmby, eds. Philip Schaff and Henry Wace (Grand Rapids: Eerdmans, 1997), p. 156.
[12] See Augustine, First Catechetical Instruction, 1, 8, vol. 2, Ancient Christian Writers (Mahwah, NJ: Paulist Press, 1978), p. 23.
[13] Gregory the Great, Homilies on the Book of the Prophet Ezekiel, 1, 10, 31, trans. Theodosia Tomkinson, 2nd ed. (Etna, CA: Center for Traditionalist Orthodox Studies, 2008), pp. 200-201; see also CCL 142, p. 159.
[14] Ignatius of Antioch, “Letter to Polycarp,” 4, 1, in The Apostolic Fathers: Greek Texts and English Translations, 3rd ed., ed. and rev. trans. Michael W. Holmes (Grand Rapids: Baker Academic, 2007), p. 265.
[15] Augustine, “Sermon 88,” 13, The Works of Saint Augustine, Part 3, vol. 3, trans. Edmund Hill, ed. John E. Rotelle (Brooklyn, NY: New City Press, 1991), p. 341.
[16] See Abbot Moses in John Cassian, Conferences, “Conference One,” 18, trans. ColmLuibhéid (Mahwah NJ: Paulist Press, 1985), p. 52.
| All the contents on this site are copyrighted ©. |