האפיפיור חותם את שנת החיים המקודשים וקורא לביצוע בחירות אמיצות

ביום שלישי האחרון, האפיפיור פרנציסקוס קרא לגברים ולנשים המקודשים לערוך בחירות אמיצות ונבואיות, לא לפחד מללכלך את ידיהם ולצעוד אל עבר הפריפריות הגיאוגרפיות והקיומיות של האנושות כיום.

האפיפיור נשא דברים בפני גברים ונשים מקודשים במיסת הסיום של שנת החיים המקודשים בבזיליקה של פטרוס הקדוש. שנה זו, שצוינה ברחבי העולם, החלה ביום א' הראשון של תקופת הציפייה בחודש נובמבר 2015 והסתיימה ביום העולמי לחיים מקודשים, ה2 בפברואר 2016.

יוזמה זו של האפיפיור פרנציסקוס, נועדה להיות רגע של התחדשות עבור הגברים והנשים בחיים המקודשים, של הודיה בקרב המאמנים על שירותם של האחיות, האחים, הכוהנים, הנזירים והנזירות והזמנה לקתולים צעירים לשקול קריאה דתית.

במהלך דרשתו, האפיפיור פרנציסקוס תיאר את שנת החיים המקודשים כ"נהר" באמרו ש"הוא זורם עתה לים הרחמים, למסתרי האהבה העצומים שאנו חווים באמצעות שנת היובל המיוחדת".

את הימים האחרונים של שנת החיים המקודשים ציינו בוותיקן בסימפוזיון תאולוגי על החיים המקודשים, תחת הכותרת "חיים מקודשים: יסודות משותפים בסגנונות מגוונים".

כאן ניתן למצוא תרגום לעברית של דרשת האפיפיור:

היום, לנגד עינינו עומדת עובדה פשוטה וצנועה: מרים ויוסף לוקחים את ישוע למקדש בירושלים. הוא ילד כרבים אחרים, כאחרים ממש, אך הוא מיוחד: הוא בנו יחידו של ה' שבא למען האנושות כולה. הילד הזה הביא את רחמי האלוהים ואת חמלתו: ישוע הוא פני הרחמים של האב. זוהי התמונה שהבשורה מציירת לנו בסיום שנת החיים המקודשים, שנה שנחייתה בלהט רב. כנהר, עתה היא זורמת לים הרחמים, למסתרי האהבה העצומים שאנו חווים באמצעות שנת היובל המיוחדת.

בייחוד במזרח, החג שנחוג היום מכונה "חג המפגש". למעשה, בבשורה אנו יכולים לקרוא על מספר מפגשים (הש' לוקס ב:40-22). במקדש ישוע בא לעברנו ואנו באים לפגוש אותו. אנו הוגים במפגש עם שמעון הזקן שמייצג את עם ישראל שמצפה נאמנה לביאת האדון ולשמחת הלבב שבהתגשמות ההבטחה. אנו יכולים להתמוגג בפני המפגש עם חנה הנביאה, שבראותה את הילד עולצת בשמחה ומשבחת את אלוהים. שמעון וחנה הם הציפייה והנבואה, ישוע הוא הבשורה הטובה וההתגשמות: הוא מציג עצמו לנו כהפתעתו התמידית של האב. בילד הזה, שנולד למען כולנו, העבר – שמורכב מזיכרון והבטחה – והעתיד – שמלא בתקווה – פוגשים זה בזה.

בכך אנו יכולים לראות את תחילת החיים המקודשים. גברים ונשים מקודשים נקראים בראש ובראשונה להיות גברים ונשים של מפגש. למעשה, הקריאה איננה מונעת מתכנית שתוכננה "על שולחן השרטוטים", אלא מחסד האדון שבא אלינו במפגש משנה חיים. אלו שפוגשים בישוע באמת לא יכולים להישאר כפי שהם היו בעבר. הוא החידוש שמחדש את פני הכול. מי שחיי פגישה זו הופך לעד לה ומאפשר את הפגישה הזו לאחרים. הוא הופך, כמו כן, למקדם תרבות של מפגש, נמנע מגישה שמתמקדת בעצמו, כזו שגורמת לאדם להישאר מסוגר בעצמו.

הקטע שזה עתה שמענו מהאיגרת אל העברים מזכיר לנו שישוע עצמו, במפגש שלנו עמנו, לא היסס לקחת חלק במצב האנושי שלנו: "וְכֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָהשֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם" (עברים ב:14). ישוע לא הושיע אותנו "מבחוץ", הוא לא נשאר מחוץ לעלילה, הוא רצה להשתתף בחיינו. אנשים מקודשים נקראים להיות אותות מוחשיים ונבואיים לקרבתו של אלוהים, לשותפותו במצבי השבירות, החטא ובפצעי האדם של ימינו. כל צורות החיים המקודשים, כל אחד עם מאפייניו הוא, נקראים לשהות במצב שליחות מתמיד, לחלוק את "השמחות והתקוות, האבל והצער של בני זמננו, בייחוד של העניים והסובלים" (השמחות והתקוות, 1).

הבשורה מספרת לנו ש" אָבִיו וְאִמּוֹ תָּמְהוּ עַל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ עָלָיו" (לוקס ב:33). יוסף ומרים שמרו על פלא המפגש הזה - מלא באור ובתקווה - עבור בני האדם כולם. וגם אנו, כנוצרים וכמקודשים, שומרי -פלא. פלא שמבקש להתחדש ללא הרף. אוי לנו אם חיינו הרוחניים יהיו שגרתיים, אבוי לנו אם הכריזמה שלנו תתגבש לאמונות מופשטות: כפי שאמרתי בעבר, את הכריזמה של המייסדים אסור לסגור בתוך בקבוק, לא מדובר במוצגים במוזיאון. מייסדינו הונעו בידי הרוח ולא פחדו ללכלך את ידיהם בחיי היומיום, בבעיותיהם של אנשים, הם לא פחדו לצעוד באומץ בפריפריות הגיאוגרפיות והקיומיות. הם לא עצרו בפני מכשולים ובפני אי-הבנה מצד אחרים וזאת מכיוון שהם שמרו בליבם את פלא המפגש שלהם עם המשיח. הם לא אילפו את חסד הבשורה, בליבם הייתה להם כמיהה בריאה לאדון, הכמיהה להביא אותו לאחרים, ממש כפי שמרים ויוסף עשו במקדש. גם אנו נקראים כיום לבצע בחירות נבואיות ואמיצות.

לבסוף, אנו למדים מהחג של היום לחיות בהודיה על המפגש עם ישוע ועל מתנת הקריאה לחיים המקודשים. להודות, להוקיר תודה על החסד: האאוקריסטיה (הודיה ביוונית). כמה יפה לפגוש בפניהם השמחות של המקודשים – אולי הם באים בימים, כשמעון וחנה, שמחים ומלאי תודה על קריאתם. זוהי המילה שיכולה לסכם את כל מה שחיינו בשנת החיים המקודשים הזו: הודיה על מתנות רוח הקודש, שמשפיעה תמיד את השראתה על הכנסייה באמצעות סוגי כריזמה שונים. המקרא מן הבשורה נגמר במילים: "וְהַיֶּלֶד גָּדַל וְהִתְחַזֵּק, מָלֵא חָכְמָה, וְחֶסֶד אֱלֹהִים הָיָה עָלָיו" (לוקס ב:40). יהי רצון שהאדון ישוע, בתפילתה האימהית של מרים, יגדל בנו ויגדיל בכל אחד מאתנו את רצון המפגש, את שמירת הפלא ואת שמחת ההודיה. אז אחרים יימשכו לאורו ויוכלו לפגוש את רחמי האב.