האפיפיור פרנציסקוס: הכנסייה לא זוהרת באור שלה

בדרשתו במיסה שנערכה לכבוד חג התגלות האדון, האפיפיור פרנציסקוס אמר שהכנסייה נקראת לשליחות ולהכרזת המשיח לא כמקצוע ולא כדרך לשדל אנשים להמיר את דתם. הוא אמר שהכנסייה לא יכול להשלות את עצמה במחשבה שהיא זורחת באורה שלה במקום לקבל את זוהרה מאור המשיח.

 

להלן תרגום לעברית של הדרשה:

 

דבריו של הנביא ישעיה לירושלים עיר הקודש מכוונים גם אלינו. הם קוראים לנו ללכת, להשאיר מאחור את כל מה שסוגר אותנו בעצמנו, לצאת מעצמנו ולהכיר בהדרו של האור שמאיר את חיינו: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח" (ישעיה ס:1). האור הוא כבוד האדון. הכנסייה אינה יכולה להשלות את עצמה במחשבה שהיא זורחת באורה שלה. אמברוזיוס הקדוש ביטא זו כראוי כשדימה את הכנסייה לירח: "הירח הוא למעשה הכנסייה ... [היא] לא זורחת באורה שלה, אלא באור המשיח. הוא מקבלת את זוהרה משמש הצדק ועל כן יכולה לומר: 'לֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי' (גלטים ב:20)" (Hexaemeron, IV, 8, 32). המשיח הוא האור האמתי המאיר בחושך. במידה בה הכנסייה מעוגנת בו, במידה בה היא מאפשרת לעצמה להיות מוארת על ידו, היא מסוגלת להביא אור לחייהם של בני אדם ועמים. מסיבה זו אבות הכנסייה תיארו אותה כ"רז הלבנה" - mysterium lunae.

 

אנו זקוקים לאור שמימי זה כדי להגיב כראוי לקריאה שקיבלנו. להכריז את בשורת המשיח היא לא אפשרות אחת מבין רבות ואיננה מקצוע. עבור הכנסייה, שליחות הבשורה אין משמעה שידול להמרת דת: עבור הכנסייה שליחות הבשורה משמעה לבטא את עצם טבעה, שהוא לקבל את אור האלוהים ולשקפו. אין דרך אחרת. השליחות היא קריאתה. מה רבים האנשים שנושאים עיניים אלינו בשל המחויבות הזו לשליחות, מכיוון שהם זקוקים למשיח. עליהם להכיר את פני האב.

 

שלושת האמגושים שמוזכרים בבשורה על פי מתי הם עדות חייה לעובדה שזרעי האמת נמצאים בכל מקום מכיוון שהם מתנתו של הבורא, שקורא לכולם להכיר בו כאב טוב ונאמן. האמגושים מייצגים את הגברים והנשים ברחבי העולם שמתקבלים בברכה בבית אלוהים. בפני ישוע כל חלוקות הגזע, השפה והתרבות נעלמות כלא היו: בעולל הזה, האנושות כולה מגלה את אחדותה. על הכנסייה לראות ולהראות בבהירות יתרה את התשוקה לאלוהים שקיימת בליבם של כל גבר ואישה. כמו האמגושים, גם לאנשים רבים מספור בימינו שלנו לב חסר מנוח שממשיך לחפש מבלי למצוא תשובות מוחלטות. גם הם מחפשים כוכב שיראה להם את הדרך לבית-לחם.

 

מה רבים הכוכבים בשמים! ואף על פי כן האמגושים עקבו אחר כוכב חדש ושונה שזרח בעבורם בבוהק רב במיוחד. זמן רב הם התבוננו בכרכי השמיים האדירים בחיפוש אחר תשובה לשאלותיהם ולבסוף האור הופיע. הכוכב הזה שינה אותם. הוא גרם להם לעזוב את דאגות היומיום שלהם ולצאת מיד למסע. הם האזינו לקול הפנימי העמוק שהוביל אותם ללכת בעקבות האור. האור הנחה אותה עד שהם מצאו את מלך היהודים במשכנו הצנוע בבית-לחם.

 

כל זה בא לומר לנו משהו היום. היטב נעשה אם נחזור על השאלה ששאלו האמגושים: "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלָד? כִּי רָאִינוּ אֶת כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וּבָאנוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ" (מתי ב:2). על אחת כמה וכמה בעידן כשלנו, שומה עלינו לחפש את האותות שאלוהים שולח לנו ולהבין שיש צורך במאמץ רב כדי לפרשם וכך להבין את רצונו. היום ניצב בפנינו האתגר - ללכת לבית-לחם, למצוא את העולל ואת אמו. הבה נלך בעקבות האור שאלוהים מאיר לנו! האור שבוקע מפני המשיח, מלא ברחמים ובנאמנות. וברגע שנמצא אותו, הבה נשתחווה לו בכל ליבנו ונציג בפניו את מתנותינו: את חירותנו, את הבנתנו ואת אהבתנו. הבה נכיר בכך שחכמה אמתית טמונה ונחבאת בפניו של העולל הזה. כאן, בפשטות של בית-לחם, מתומצתים חייה של הכנסייה. הרי כאן נמצא מקור אותו האור שמושך אליו כל אדם ומנחה את מסעם של עמים בדרך השלום.