דרשת האפיפיור בפתיחת סינודוס הבישופים בעניין המשפחה

"אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, הָאֱלֹהִים שׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ וְאַהֲבָתוֹ נִשְׁלְמָה בָּנוּ" (הראשונה ליוחנן ד:12).

נדמה שהמקראות ביום א' זה נבחרו במיוחד לרגע מלא-החסד הזה בחיי הכנסייה: האסיפה של סינודוס הבישופים בעניין המשפחה, שנפתחת בסעודת האדון הזה. המקרא מתמקד בשלושה נושאים: בדידות, האהבה שבין גבר לאישה והמשפחה.

כפי ששמענו במקרא הראשון, אדם חיי בגן עדן. הוא נתן שמות לכל היצורים האחרים כאות לשלטונו, לכוחו הברור והחד-משמעי עליהם. אף על פי כן, הוא נותר לבדו, מכיוון ש"לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". הוא היה בודד.

את תחושת הבדידות הזו חווים אינספור גברים ונשים בימינו אנו. אני חושב על הקשישים שנזנחו בידי אהוביהם ובידי הילדים שלהם; על האלמנות והאלמנים; על הגברים והנשים הרבים שנעזבו בידי בני זוגם; על כל אלה שמרגישים לבד, שלא מבינים או שומעים אותם; על המהגרים והפליטים שבורחים ממלחמות ורדיפות ועל הצעירים הרבים – קורבנות לתרבות הצריכה, תרבות הבזבוז, תרבות ה"חד-פעמי".

היום אנו חווים את הפרדוכס של עולם גלובלי מלא באחוזות פאר וגורדי שחקים, אך חסר בחומם של בתים ומשפחות; הרבה תכניות ופרויקטים שאפתניים, אך מעט זמן ליהנות מהם; אמצעי בידור מתוחכמים רבים, אך ריקנות פנימית הולכת וגדלה; תענוגות רבים, אך אהבות מעטות; חירויות רבות, אך חופש מועט... מספר האנשים שמרגישים בודדים הולך וגדל, כמו גם מספרם של אלו הכלואים באנוכיות, בדכדוך, באלימות הרסנית ובשעבוד לתענוג ולממון. 

מה שאנו חווים היום דומה, בצורה מסוימת, למה שעבר על אדם: כל כך הרבה כוח ובה בעת כל כך הרבה בדידות ופגיעות. המשפחה היא מראה לכך. אנשים מתייחסים ברצינות הולכת ופוחתת לבנייתן של מערכות יחסים יציבות ופוריות: בבריאות ובחולי, לטוב ולרע, בזמנים טובים ובזמנים רעים. אהבה מתמדת, נאמנה, מסורה, יציבה ופורה נעשית מושא לזלזול, נתפשת כשריד מוזר מן העבר. נדמה שהחברות המתקדמות ביותר הן אלו בהן שיעור הילודה הוא הנמוך ביותר ואחוזי ההפלות, הגירושין, ההתאבדויות והזיהום הסביבתי הגבוהים ביותר.

במקרא הראשון אנו שומעים שאלוהים כאב את בדידותו של אדם. הוא אמר: "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב:18). המילים הללו מראות שדבר לא משמח את האדם כלב הדומה לשלו, לב שאוהב אותו ומסיר ממנו את תחושת הבדידות שלו. המילים הללו מראות לנו, כמו כן, שאלוהים לא בראנו לחיי יגון ובדידות. הוא ברא את הגבר ואת האישה עבור חיי שמחה, כדי שיחלקו את מסעם עם מישהו שמשלים אותם, כדי שיחיו את חווית האהבה הנהדרת: לאהוב ולהיאהב ולראות את אהבתם מניבה פרי בילדיהם, כפי שאומר מזמור התהילים של היום (ראה: תהילים קכ"ח). 

זהו החלום של אלוהים עבור בריאתו האהובה: לראות אותה מגיעה לידי שלמות באיחוד האוהב שבין גבר לאישה, שמחים במסעם המשותף, מניבים פרי לרוב בהענקה העצמית שלהם זה לזו. זוהי אותה תכנית שישוע מציג בבשורה של היום: "אֲבָל מֵרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה 'זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. עַל־כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְבָשָׂר אֶחָד'. וּבְכֵן אֵינָם עוֹד שְׁנַיִם אֶלָּא בָּשָׂר אֶחָד" (מרקוס י:8-6; ראה בראשית א:27; ב:24).

לשאלה הרטורית – שנשאלה בוודאי כדי לטמון לו פח ולהוריד את מעמדו בעיני ההמון, שעבורו הגירושין היו עובדה גמורה ובלתי נתונה לשינוי – ישוע משיב בישירות ובצורה מפתיעה. הוא מחזיר את הכול לראשית הבריאה כדי ללמדנו שאלוהים בירך את האהבה האנושית, שהוא זה שמאחד את ליבם של שני אנשים שאוהב זה את זה, מאחד אותם יחדיו בקשר בל ינתק. הדבר מעיד על כך שמטרת חיי הזוגיות היא לא רק לחיות יחדיו לעד, אלא לאהוב אחד את השני לעד! כך ישוע מכונן מחדש את הסדר שהיה קיים מבראשית.

"לְפִיכָךְ מַה שֶּׁחִבֵּר אֱלֹהִים אַל יַפְרִיד אָדָם" (מרקוס י:9). זוהי קריאה למאמינים להתגבר על כל צורה של אינדיבידואליזם ודבקות יתרה בחוקים, שמכסים על התמקדות-עצמית צרה ועל פחד מקבלת המשמעות האמתית של הזוג האנושי והמיניות האנושית בתכנית האלוהים.

אכן, רק לאור "סכלות" אהבת החינם של ישוע בחג הפסחא, משמעות ה"סכלות" שבאהבת החינם הזוגית הבלעדית, שאורכה כאורך חייו של אדם, תקבל משמעות. עבור אלוהים, הנישואין אינם אוטופיה של גיל הנעורים, אלא חלום שבלעדיו דינם של ברואיו ייחרץ לבדידות! אכן, הפחד מקבלת התוכנית הזו משתק את לב האדם. 

באופן פרדוכסלי, בני האדם היום – שלעתים קרובות לועגים לתכנית הזו – ממשיכים להימשך לכל אהבה אותנטית, לכל אהבה יציבה, לכל אהבה פורה, לכל אהבה נאמנה ותמידית והם מוקסמים ממנה. אנו רואים אנשים רודפים אחר אהבות חולפות בעודם חולמים על אהבת אמת; הם רודפים אחר תענוגות הבשר אך כמהים לנתינה עצמית מוחלטת.

"עתה, כשטעמנו מלא גרון את טעם הבטחותיו של חופש מוחלט, אנו מתחילים להעריך בשנית את הביטוי הנושן: 'תשישות-מהעולם'. תענוגות אסורים איבדו את משיכתם ברגע בו פסקו להיות אסורים. גם אם הם נדחקים לקצה ומתחדשים ללא הרף, אנו מוצאים אותם משעממים, שכן אלו הם דברים סופיים, בעוד אנו צמאים לאינסוף"  (JOSEPH RATZINGER, Auf Christus schauen. Einübung in Glaube, Hoffnung, Liebe, Freiburg, 1989, p. 73)

בהקשר החברתי והחומרי הקשה עד מאד הזה, הכנסייה נקראת לבצע את שליחותה בנאמנות, אמת ואהבה. לבצע את שליחותה בנאמנות לאדונה, כקול קורא במדבר, בהגנה על האהבה הנאמנה ובעידודן של משפחות רבות שחיות את חיי הנישואים כחוויה שמגלה את אהבתו של אלוהים; בהגנה על קדושתם של החיים, של כל חיים; בהגנה על האחדות והנצחיות של הקשר הזוגי כאות לחסדו של אלוהים וליכולתו של האדם לאהוב ברצינות.

לבצע את שליחותה באמת, שאינה משתנה בידי אופנות חולפות ודעות פופולריות. האמת שמגינה על הפרט ועל האנושות כולה מהפיתוי שבהתמקדות-עצמית ומהפיכתה של אהבה פורה לאנוכיות עקרה, איחוד נאמן לקשר זמני. "ללא אמת, האהבה מתנוונת ונעשית רגשנות. האהבה הופכת לקליפה ריקה שיש למלאה בצורה שרירותית. בתרבות חסרת אמת, זוהי הסכנה הגורלית שעומדת בפני האהבה" (בנדיקטוס השישה עשר, אהבה באמת [Caritas in Veritate], 3).

לבצע את שליחותה באהבה, ללא אצבע מאשימה כלפי אחרים, אלא – מתוך נאמנות לטבעה האימהי – לעשות זאת מתוך מודעות לחובתה לחפש את הזוגות הכואבים ולטפל בהם בתרופת הקבלה והרחמים; להיות "בית חולים שדה" ששעריו פתוחים לרווחה לכל הדופק בחיפוש אחר עזרה וסיוע; לגשת לאחרים באהבת אמת, לצעוד עם אחינו הגברים והנשים שסובלים, לקבל אותם ולהנחות אותם למעייני הישועה.

כנסיה שמלמדת ערכי יסוד ומגינה עליהם מבלי לשכוח ש"הַשַּׁבָּת נֶעֶשְׂתָה לְמַעַן הָאָדָם וְלֹא הָאָדָם לְמַעַן הַשַּׁבָּת" (מרקוס ב:27) ושישוע גם אמר: "לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים לְרוֹפֵא, אֶלָּא הַחוֹלִים. לֹא בָּאתִי לִקְרֹא לַצַּדִּיקִים אֶלָּא לַחוֹטְאִים" (מרקוס ב:17). כנסייה שמלמדת אהבה אמתית, שמסוגלת לגרש את הבדידות מבלי להתעלם משליחותה להיות שומרוני טוב לאנושות פצועה.

אני זוכר שהקדוש יוחנן פאולוס השני אמר: "את הטעות והרוע יש לגנות תמיד ולהתנגד להם; אך את האדם שנופל או טועה יש להבין ולאהוב ... עלינו לאהוב את זמננו ולעזור לאדם של זמננו" (יוחנן פאולוס השני, נאום בפני ארגון "הפעולה הקתולית" האיטלקי, 30 בדצמבר 1978). על הכנסייה לחפש את האנשים הללו, לקבל אותם וללוות אותם, שהרי כנסייה ששעריה סגורים בוגדת בעצמה ובשליחותה, במקום להיות גשר היא נעשית למחסום דרכים: "הֵן גַּם הַמְקַדֵּשׁ גַּם הַמְקֻדָּשִׁים כֻּלָּם מֵאֶחָד הֵמָּה, וְלָכֵן אֵינוֹ בּוֹשׁ מִקְּרֹא לָהֶם אַחִים" (עברים ב:11).

ברוח זו אנו מבקשים מהאדון ללוות אותנו במהלך הסינודוס ולהנחות את כנסייתו בתפילתה של מרים העלמה המבורכת ויוסף הקדוש, אישהּ הטהור.