האפיפיור פרנציסקוס: דרשה באפרסידה

כאן ניתן למצוא את דרשת האפיפיור במיסת הפתיחה של יום הנוער העולמי שערך ביום השלישי לשהותו בברזיל במקדש של גבירתנו של אפרסידה:

 

 

אחי הבישופים והכוהנים,

אחים ואחיות יקרים,

 

איזו שמחה יש בי בעודי מגיע לביתה של אמו של כל ברזילאי, למקדש גברתנו של אפרסידה! למחרת היבחרי כבישוף של רומא, אני ביקרתי בבזיליקה של מרים הקדושה הגדולה (Santa Maria Maggiore) ברומא כדי להפקיד את שליחותי כיורשו של כיפא בידי גבירתנו. היום הגעתי לכאן כדי לבקש ממרים אמנו את הצלחת יום נוער העולמי וכדי לשים לרגילה את חייהם של אנשי אמריקה הלטינית.

 

יש דבר שברצוני לומר לפני הכול. לפני שש שנים הועידה הכללית החמישית של הבישופים של אמריקה הלטינית ושל האיים הקרביים נערכה במקדש זה. דבר יפיפה התרחש כאן שאני הייתי עד לו במו עיני. ראיתי כיצד הבישופים – שדנו במפגש עם המשיח, בתלמידות ובשליחות – הרגישו מעודדים, נתמכים ובמידה-מה מלאי השראה מאלפי הצליינים שהגיעו לכאן יום ביומו כדי להפקיד את חייהם לגבירתנו. אותה ועידה הייתה רגע גדול של הכנסייה. בהחלט ניתן לומר שמסמך אפרסידה נולד מאותה הדדיות בין עמל הבישופים לבין האמונה הפשוטה של הצליינים, תחת הגנתה האימהית של מרים. כשהכנסייה מחפשת אחר ישוע, היא תמיד דופקת על דלתה של מרים ומבקשת: "הראי לנו את ישוע". ממרים הכנסייה לומד תלמידות אמתית מהי. לכן הכנסייה תמיד יוצאת לשליחותה בעקבותיה של מרים.

 

היום, בציפייה לקראת יום הנוער העולמי שהביא אותי לברזיל, גם אני מגיע כדי לדפוק על דלת ביתה של מרים – שאהבה וגידלה את ישוע – כדי שהיא תעזור לכולנו, רועי עם האלוהים, הורים ומחנכים, להעביר לצעירים שלנו את הערכים שיכולים לעזור להם לבנות אומה ועולם צודקים, מאוחדים ואחוותיים יותר. מסיבה זו ברצוני לדבר על שלוש גישות פשוטות: תקווה, פתיחות לאפשרות היות מופתע על-ידי אלוהים וחיים בשמחה.

 

1. תקווה. המקרא השני של המיסה מציג תמונה דינמית: אישה – דמות מרים והכנסייה – נרדפת על-ידי תנין – השטן – שרוצה לטרוף את ילדה. אך התמונה אינה תמונת של מוות, אלא של חיים, מכיוון שאלוהים מתערב ומציל את הילד (ראה: ההתגלות יב:13א', 16-15א'). כמה קשיים נמצאים בחייו של כל פרט ופרט מבין אנשינו, בקהילותינו; אולם גדולים ככל שהיו נדמים בעניינו, אלוהים לעולם לא מאפשר לנו להיות מוכרעים על-ידם. בפני אותם רגעים של רפיון רוח שאנו חווים בחיים, בניסיוננו להפיץ את הבשורה או לגלם את האמונה כהורים במשפחה, ברצוני לומר בעוצמה: דעו תמיד בליבכם שאלוהים נמצא לצדכם; הוא לעולם לא נוטש אתכם! לעולם אל תאבדו תקווה! אל תתנו לה למות בלבכם! ה"תנין", הרוע, נמצא בתולדותינו, אך ידו לא נמצאת על העליונה. האחד שידו על העליונה הוא אלוהים, ואלוהים הוא תקוותנו! נכון שהיום, במידה מסוימת, כולם, כולל הצעירים שלנו, מרגישים משיכה לאלילים שמחליפים את מקום האלוהים ונדמה שהם מציעים תקווה: כסף, הצלחה, כוח, עונג. לעתים קרובות תחושה של בדידות וריקנות בליבם של רבים מובילה אותם לחפש סיפוק באלילים ארעיים אלה. אחים ואחיות יקרים, הבה נהיה אור התקווה! הבה נשמור על גישה חיובית למציאות. הבה נעודד נדיבות שהיא טיפוסית לצעירים ונעזור להם לעבוד בצורה פעילה למען בניית עולם טוב יותר. צעירים הם מנוע רב עוצמה לכנסייה ולחברה. הם לא זקוקים רק לדברים חומריים; גם ומעל הכול, הם זקוקים לכך שיציגו בפניהם את אותם ערכים לא-חומריים שהם הלב הרוחני של העם, זיכרונו של עם. במקדש זה, שהוא חלק מזיכרונה של ברזיל, אנחנו כמעט יכולים לקרוא ערכים אלה: רוחניות, נדיבות, סולידריות, התמדה, אחווה, שמחה; אלו הם ערכים ששורשם העמוק ביותר נמצא באמונה הנוצרית.

 

2. הגישה השנייה: פתיחות לאפשרות להיות מופתע על ידי אלוהים. כל מי שהוא איש או אישה של תקווה – התקווה הגדולה שהאמונה מעניקה לנו – יודע שגם בינות לקשיים אלוהים פועל ומפתיע אותנו. תולדות המקדש הזה הם דוגמה טובה: שלושה דייגים, לאחר יום בו לא תפסו אף דג, מצאו משהו בלתי-צפוי במי נהר הפרנאיבה: דמות של גבירתנו של ההתעברות ללא-רבב. מי העלה בדעתו שאתר של משלחת דייג כושלת יהפוך למקום בו כל הברזילאים מרגישים בנים לאם אחת? אלוהים תמיד מפתיע אותנו, כמו היין החדש בבשורה שזה עתה שמענו. אלוהים תמיד שומר את הטוב ביותר לנו. אבל הוא מבקש מאתנו לאפשר לעצמנו להיות מופתעים באהבתו, לקבל את הפתעותיו. הבה נבטח באלוהים! במנותק ממנו, יין השמחה, יין התקווה, אוזל. אם אנו מתקרבים אליו, אם אנחנו נשארים אתו, מה שנראה כמים קרים, כקושי, כחטא, משתנה ליין חדש של חברות עמו.

 

3. הגישה השלישית: חיים בשמחה. חברים יקרים, אם אנחנו הולכים בתקווה, מאפשרים לעצמנו להיות מופתעים ביין החדש שישוע מציע לנו, יש לנו שמחה בליבנו ואנחנו לא יכולים להיכשל בלהיות עדים לשמחה זו. נוצרים הם מלאי שמחה, הם לעולם לא קודרים. אלוהים לצדינו. יש לנו אימא שמעתירה בעד חיי ילדיה, בעדנו, כפי שאסתר המלכה עשתה במקרא הראשון (ראה: אסתר ה:3). ישוע הראה לנו שפני אלוהים הם פניו של אב אוהב. החטא והמוות הובסו. נוצרים לא יכולים להיות פסימיסטים! הם לא נראים כמו מישהו שנמצא באבל תמידי. אם אנחנו מאוהבים במשיח ואם אנחנו מרגישים כמה הוא אוהב אותנו, הלבבות שלנו "ידלקו" בשמחה שתתפשט לכל הסובבים אותנו. כפי שאמר בנדיקטוס השישה-עשר: "התלמיד יודע שמבלי המשיח אין אור, אין תקווה, אין אהבה, אין עתיד" (דברי פתיחה, הוועידה הכללית החמישית של הבישופים של אמריקה הלטינית ושל האיים הקרביים, אפרסידה, ה-13 במאי 2007).

 

חברים יקרים, באנו לדפוק על דלת ביתה של מרים. היא פתחה אותו בשבילנו, היא הכניסה אותנו והיא מראה לנו את בנה. עתה היא מבקשת מאתנו: "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לָכֶם עֲשׂוּ" (יוחנן ב:5). כן, אימא יקרה, אנחנו מתחייבים לעשות כל מה שישוע אומר לנו! ואנחנו נעשה אותו בתקווה, בוטחים בהפתעות של אלוהים ומלאי שמחה. אמן.