סיכום מסר האפיפיור "הכנסייה במזרח התיכון"

הקדמה

מסר האפיפיור לאחר הסינודוס אשר מתפרסם תחת הכותרת "הכנסייה במזרח התיכון" (Ecclesia in Medio Oriente) הוא מסמך אשר נהגה על ידי בנדיקטוס השישה-עשר בהסתמך על ארבעים וארבע ההצעות של הסינודוס למזרח התיכון שנערך בוותיקן מה-10 ועד ל-26 באוקטובר 2010 בנושא "הכנסייה הקתולית במזרח התיכון: אחדות (communion) ועדות. 'קְהַל הַמַּאֲמִינִים הָיָה לֵב אֶחָד וְנֶפֶשׁ אַחַת' (מעשי השליחים, ד', 32)". הטקסט מחולק לשלושה חלקים בנוסף למבוא וסיכום.

מבוא

המסר מזמין את הכנסייה הקתולית במזרח התיכון להחיות את האחדות (communion) בתוך הכנסייה ביחס ל"מאמינים השורשיים" השייכים לכנסיות המזרחיות-קתוליות האוטונומיותsui) iuris), ולפתיחת דיאלוג עם יהודים ומוסלמים. זוהי אחדות (communion), אחדות אשר יש להשיגה בתוך קונטקסט של מגוון גיאוגרפי, דתי, תרבותי וחברתי-פוליטי במזרח התיכון. באותו הזמן, בנדיקטוס השישה-עשר מחדש את קריאתו לשמר מבחינה דתית ולקדם את מנהגי הכנסיות המזרחיות, מורשתה של הכנסייה כולה.

חלק ראשון

הקונטקסט

ראשית כל, האפיפיור מפציר בנו לא לשכוח את הנוצרים החיים במזרח התיכון אשר תורמים תרומה "אצילית ואותנטית" לבניין גוף המשיח. לאחר מכן, תוך תיאור המצב באזור והעמים השוכנים בו, בנדיקטוס השישה-עשר מדגיש את הקטל, קורבנות ה"עיוורון האנושי", את הפחד וההשפלה: "נראה שמא אין סוף לחטאו של קין". מבלי להיכנס לפרוטרוט, המסמך מזכיר את עמדת הכס הקדוש בנוגע למאבקים השונים באזור וביחס למעמדה של ירושלים והמקומות הקדושים. לבסוף, ישנה קריאה לחזרה בתשובה לשלום – לא רק במובן הפשוט של חוסר לוחמה, אלא שלום פנימי הקשור קשר הדוק לצדק – המתגבר על הבדלי גזע, מין ומעמד; ולהבעת רחמים הן במישור האישי והן במישור הקהילתי.

החיים הנוצריים והאקומניים

פרק זה מביע תמיכה באחדות אקומנית "שאין משמעה אחידות במסורת או מנהג"; בקונטקסט פוליטי קשה, לא יציב ונוטה לאלימות, כפי שישנו במזרח התיכון, הכנסייה התפתחה בדרך רבגונית, כאשר היא מכילה כנסיות ממסורות עתיקות יומין וכן קהילות כנסייתיות מאוחרות יותר. זהו פסיפס הדורש מאמץ רב בכדי לתחזק את העדות הנוצרית. בהתאם למועצת הוותיקן השנייה, האפיפיור מעודד תנועה אקומנית רוחנית, ואחדות (communion) אשר אינה מובנת כבלבול ופשרה, אלא ככבוד והערכה לזולת. באותו זמן, המסמך מוקיר את המפעלים התיאולוגיים, הוועדות האקומניות והקהילות הכנסייתיות השונות אשר שבהתאם לדוקטרינות של הכנסייה, מעודדים שידברו בפה אחד ביחס לשאלות מוסריות חשובות ביותר (משפחה, מיניות, ביו-אתיקה, חופש, צדק ושלום). אקומניזם של שירות חשוב גם כן, ברמות הצדקה והחינוך. מספר הצעות מעשיות לחיזוק האקומניזם מובאות: יישום פתיחות מועצת הוותיקן לאחדות התקדישים (האפשרות שנוצרים יקבלו את התקדישים בכנסיות שונות משלהם) בתקדישי הווידוי, ההוחדה ומשיחת החולים. האפיפיור מצהיר על אמונתו בכך שניתן להגיע להסכמה על תרגום משותף לתפילת "אבינו שבשמים" בשפות המקומיות של האזור.

 

 

 

דיאלוג בין-דתי

בזוכרו את ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים בין נוצרים ליהודים ומוסלמים, המסמך מאשר כי דיאלוג בין-דתי – שהוא חלק מטבעה וייעודה של הכנסייה – לא נובע משיקולים פרגמטיים של פוליטיקה או סדר חברתי, אלא מבוסס על העקרונות התיאולוגים של האמונה: יהודים, נוצרים ומוסלמים מאמינים באל אחד ומסיבה זו ניתן לקוות כי הם יכירו "במאמין האחר" אח הראוי לאהבה וכבוד. זאת תוך מניעה של ניצול הדת למאבקים אשר "אינם מוצדקים מבחינת מאמין אמתי". תך התייחסות מיוחדת לדיאלוג היהודי-נוצרי, האפיפיור מזכיר את המורשת הרוחנית המשותפת, המתבססת על כתבי הקודש, שמובילה אותנו "לשורשיה היהודיים של הנצרות". בו בזמן הוא קורא לנוצרים להיות מודעים לרז ה-"דבר שנהיה בשר" ולגנות את רדיפות העבר אשר אינן ניתנות להצדקה. ביחס למוסלמים, משתמש בנדיקטוס השישה-עשר במילה "הערכה", "מתוך נאמנות להוראותיה של מועצת הוותיקן השנייה". אם זאת, הוא מצטער על כך שאי-הסכמות סביב דוקטרינות שימשו כאמתלה ,לנוצרים ומוסלמים כאחד, בכדי להצדיק מעשים של חוסר-סובלנות, אפליה, דחיקה לשוליים ואף רדיפה. לאחר מכן המסמך מראה כי הנוכחות הנוצרית באזור אינה מקרית או חדשה, אלא היסטורית: היא חלק אינטגרלי מהאזור. הנוצרים יצרו "סוג מיוחד של סימביוזה" עם התרבות הסובבת אותם, הייחודית למזרח התיכון. כמו כן יש להם הזכות והחובה להשתתף באופן מלא בחיים האזרחיים ואין להתייחס אליהם כאזרחים סוג ב'. האפיפיור מדגיש כי חופש הדת – שיא כל החופשים, הוא קדוש ובלתי ניתן לביטול -  וכולל את החופש לבחור את הדת אותה הפרט חושב לנכונה ולבטא את בחירתו ואת סמליה בפומבי, ללא סיכון חייו או איום על החופש שלו. לכפייה ומגבלות אין מקום בעניינים דתיים. האפיפיור קורא לצעד זה להילקח מתוך סובלנות לחופש הדת, שאין משמעותו דלת פתוחה לסינקרטיזם, אלא "הערכה מחדש של מערכת היחסים בין האדם, הדת והאל".

שתי מציאויות חדשות

המסמך דן באריכות בעניינים העוסקים בחילון, כולל צורותיו הקיצוניות, ובפונדמנטליזם אשר טוען לביסוס דתי. חילון בצורתו הקיצונית דוחה מאזרחיו את הזכות לבטא בפומבי את דתם, תוך התעקשות על כך שהמדינה לבדה אחראית לחקיקה בנושא. אלו הן תיאוריות ישנות, אשר מזמן כבר אינן מערביות בלבד ואין לבלבל ביניהן לבין הנצרות. חילון בריא, מצד שני, משמעו הפרדה ושיתוף פעולה בין הדתי לפוליטי, שיתוף פעולה המאופיין בכבוד הדדי. הדבר דורש מהזירה הפוליטית לפעול ללא מניפולציות על הדת ומבטיח את חייה של הדת ללא נטל האינטרסים הפוליטיים. פונדמנטליזם דתי – שגדל ומטופח באקלים של אי-יציבות חברתית-פוליטית – שואף לצבור עוצמה למען מטרות פוליטיות, פעמים תוך שימוש בכפייה על המצפון האנושי ועל הדת. מסיבה זו, האפיפיור קורא קריאה נחרצת לכל המנהיגים הדתיים במזרח התיכון לעשות כל מאמץ, דרך דוגמה אישית והגות, בכדי לעקור מן השורש את האיום הזה, הפוגע ללא כל הבחנה בכל ומשפיע על מאמיניהן של כל הדתות.

מהגרים

האפיפיור ניצב בפני שאלה חשובה, שאלת ההגירה – יותר נכון הבריחה – של הנוצרים המוצאים עצמם במצבים רגישים, פעמים ללא תקווה, וסובלים מתוצאות של מאבקים שונים. פעמים רבות הם מושפלים למרות שהם השתתפו לאורך הדורות בבניית מדינותיהם. מזרח תיכון ללא, או עם מעט מאד, נוצרים לא יהיה עוד מזרח תיכון. לכן, האפיפיור מבקש ממנהיגים דתיים וחילוניים להימנע ממדיניות הנוטה למזרח תיכון חדגוני אשר אינו משקף את העושר האנושי והתרבותי הטמון בו. כמו כן, בנדיקטוס השישה-עשר קורא לראשי הכנסיות המזרחיות-קתוליות לעזור לכוהניהן ולמאמיניהן בגולה לשמור על קשר עם משפחותיהם וכנסיותיהם. כמו כן הוא מעודד את רועי הכנסיות המקבלות לחיקן מהגרים מהמזרח לאפשר להן לערוך מנהג לפי המסורת שלהם. פרק זה דן גם בשאלת מהגרי העבודה, אשר שייכים לרוב לכנסייה הלטינית, מאפריקה, המזרח הרחוק ותת-היבשת ההודית, אשר חווים בצורה תדירה מדי מצבים של אפליה ואי-צדק. לכן, לקרוא לממשלות של מדינות היעד של אותם מהגרים לכבד את המהגרים ואת זכויותיהם הוא דבר בעל חשיבות עליונה. לבסוף, האפיפיור מעודד את המאמינים – "השורשיים ואלו שהגיעו זה עתה" – לחיות באחווה ואחדות (communion) מתוך כבוד הדדי.

חלק שני

מתוך הנחה כי הקתוליות של הכנסייה מבוססת על אחדות (communion) בין הכנסייה האוניברסלית לכנסיות המקומיות, ושהאוניברסלית נובעת מאלו המקומיות (מה שאפשר רבגוניות עשירה בתוך הכנסיות המקומיות), החלק השני של המסמך דן במספר קטגוריות חשובות המרכיבות יחד את הכנסייה הקתולית:

-         הפטריארכים: מנהיגים של כנסיות אוטונומיות (sui iuris) אשר נמצאות באחדות מלאה עם בישוף רומא. הם נותנים אופי מוחשי לאוניברסליות והאחדות של הכנסייה וכסימן לאותה אחדות (communion) הם מסוגלים להביע מחדש את האחווה והסולידריות בתוך המסגרת של מועצת הפטריארכים הקתוליים של המזרח התיכון ומועצות הפטריארכליות השונות, זאת תוך העדפה מתמדת להיוועצות ופעולה מתואמת בשאלות בסיסיות לכנסייה כולה.

-         הבישופים: סימן נראה לעין של אחדות מתוך רבגוניות הכנסייה המבינה עצמה כגוף, אשר ראשו הוא המשיח. הבישופים הם הראשונים שנשלחו לעשות את כל הגויים לתלמידים. הם חייבים לבשר את דבר האלוהים באומץ ולהגן בעוז על אחדותה ושלמותה של האמונה, גם במצבים המצערים ששכיחים כל-כך במזרח התיכון. כמו כן, הבישופים חייבים להבטיח ניהול נבון, הגון ושקוף של הרכוש הארצי של הכנסייה, בעניין זה האפיפיור קורא לכל המשתתפים בסינודוס שביקשו הערכה מחדש של מצבם הכלכלי ונכסיהם, להימנע מבלבול בין רכוש פרטי לרכוש כנסייתי. יתר על כן, הבישופים חייבים לעמוד על המשמר ולהבטיח כי כוהני הדת מקבלים גמול ראוי בכדי שדעתם לא תוסח על ידי עניינים חומריים. מכירת נכסים של הכנסייה חייבת להיעשות בהתאם לנורמות המשפטיות ל הכנסייה ולחקיקה האפיפיורית. לבסוף, האפיפיור קורא לבישופים לדאוג לכל המאמינים הנוצרים, ללא קשר למוצאם הלאומי או הכנסייתי.

-         כוהנים ופרחי כהונה: המסמך מדגיש שכוהנים חייבים לחנך את עם האלוהים בבניית ציביליזציה של אהבת האלוהים ואחדות. דבר זה דורש מסירה מעמיקה של דבר האלוהים ושל מסורות עקרונות האמונה של הכנסייה, זאת בנוסף להתחדשות הרוחנית של הכוהנים עצמם. לשם מטרה זו, פרישות היא דבר חשוב – מתנה יקרה מפז של האל לכנסייה – וכמו כן גם תפקידם של הכוהנים הנשואים שהם מרכיב חשוב במסורת המזרחית. כמשרתי האחדות (communion) כוהנים ופרחי כהונה חייבים להעיד עדות אמיצה וחד-משמעית, התנהגותם חייבת להיות ללא רבב ועליהם להיות פתוחים בפני המגוון התרבותי של כנסיותיהם (למשל, על ידי למידה של השפות והתרבויות), וכן למגוון הכנסייתי והאקומני ולדיאלוג הבין-דתי.

-         החיים המקודשים: תוך היזכרות בכך שהנזירות, על צורותיה הרבות, נולדה במזרח התיכון וגרמה להקמתן של מספר כנסיות קתוליות אוטונומיות, המסר מראה כיצד קהילות הנזירים תהינה סימנים נבואיים לאחדות (communion) בתוך כנסיותיהם ובכל רחבי העולם, אם הן מבוססות באמת על דבר האלוהים ועל אחדות אשר באחווה (communion). יתר על כן, ללא קשר למצב הקנוני של הקהילות שלהם, נזירים ונזירות חייבים לשתף פעולה עם הבישוף בפעילות פסטורלית ובשליחות הכנסייה. הם מוזמנים להתבונן בעומק בנדריהם אשר נדרו (פרישות, עוני וציות), שכן לא תיתכן התחדשות רוחנית – של המאמינים, הקהילה והכנסייה כולה – ללא חזרה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים לחיפוש אחר אלוהים.

-         המאמינים: חברים בגוף המשיח באמצעות טבילתם, ולכן נוטלים חלק מלא במשימה של הכנסייה האוניברסלית. האפיפיור מעניק למאמינים את משימת קידום ניהול נכון של המשאבים הציבוריים, חופש הדת ושמירה על כבודו של כל אדם – בענייני העולם הזה ואיש במקום מגוריו. הם נקראים לאזור אומץ למען מטרת המשיח. אם זאת, כדי שעדותם תישא פרי, על המאמינים להתגבר על מחלוקות פנימיות ועל פרשנויות סובייקטיביות של דרך החיים הנוצרית.

-         המשפחות: מוסד מקודש המבוסס על תקדיש הנישואין הבלתי ניתן לביטול בין גבר לאישה ("אהבה בין בני זוג היא משימה סבלנית שאורכת חיים שלמים"), כיום המשפחה חשופה לסכנות רבות. ישנו הפיתוי לאמץ דגמים העומדים בניגוד לבשורה ומושפעים מתרבויות מסוימות הנמצאות בעולמנו כיום. בהקשר זה, על המשפחה הנוצרית להיתמך בעת משבר וקשיים, ועליה לחפש אחר זהותה העמוקה ביותר, בכדי להפוך, בראש ובראשונה, לכנסייה ביתית המחנכת דרך תפילה ואמונה; קרקע פורייה לקריאה של אלוהים; בית ספר טבעי למידה הטובה ולערכים המוסריים והתא הבסיסי ביותר של החברה. המסר דן ארוכות במצבן של הנשים במזרח התיכון ובצורך לשוויון בין גברים לנשים, לאור האפליה הקיימת לגביהן, אפליה אשר מעליבה את האלוהים יותר מאת הנשים עצמן. האפיפיור מדגיש כי נשים חייבות ליטול חלק חשוב בחיים הציבוריים והכנסייתיים. בנוגע למחלוקות משפטיות בדיני נישואין, קולה של האישה חייב להישמע כשווה לקולו של הגבר, ללא עוול. למען מטרה זו, האפיפיור קורא ליישום הוגן של החוק, בכדי שמחלוקת בענייני נישואין לא תוביל לכפירה. לבסוף, הנוצרים במזרח התיכון חייבים להיות מסוגלים ליישם את חוקיהם שלהם, בענייני נישואין ובמקרים אחרים, ללא הגבלות.

-         הנוער והילדים: האפיפיור מפציר בהם לא לפחד או להתבייש בהיותם נוצרים, וכמו כן לכבד מאמינים אחרים, מוסלמים ויהודים, ובעזרת תפילה למצות חברות אמתית עם ישוע תוך אהבת המשיח והכנסייה. בדרך זו, הם יוכלו להבין את הערכים של החיים בזמן המודרני ואלו יהיו יעילים להגשמתם העצמית, וזאת מבלי להתפתות לחומרנות ולכמה רשתות חברתיות אשר שימוש בלתי מרוסן בהן יכול להוביל לעיוות הטבע האמתי של מערכות יחסים אנושיות. ביחס לילדים, המסמך קורא להורים, מורים, מדריכים ומוסדות ציבוריים להכיר בזכויות קטינים החל מרגע העיבור.

 

חלק שלישי

 

דבר האלוהים, מקורה ונפשה של האחדות (communion) והאחווה: לאחר הבעת הערכה לאסכולות פרשנות הכתובים השונות (אלו של אלכסנדריה, אנטיוכיה ואחרות) שתרמו רבות לניסוח הדוגמטי של הרז הנוצרי במאות הרביעית והחמישית, המסמך ממליץ על שליחות מקראית אמתית, לעזור להפיג דעות קדומות או רעיונות שגויים שהובילו למחלוקות משפילות ומיותרות. דבר זה מוביל להצעה להכריז על "שנת הכתובים", בהתאם למצב הנתון בכל מדינה באזור, ובעקבות ההכרזה לקיים, אם הדבר מתאפשר, לימוד שבועי של הכתובים לאורך השנה. הימצאות הנוצרים בארצות המקרא של המזרח התיכון – מציאות מעבר לשאלות פשוטות של שייכות חברתית, הצלחה כלכלית או תרבותית –  יכולה לגלות מחדש את ההשראה הראשונית שלה ותוך הליכה בעקבות תלמידי המשיח לקבל חיוניות חדשה. לבסוף, האפיפיור מעודד את פיתוחם של מפעלי תקשורת וחינוך חדשים – לא רק במובן הטכני, אלא גם הדוקטרינלי (תורת האמונה) והמוסרי – לאנשים המומחים בתחום, אשר להם חשיבות מכרעת בשליחות הכנסייה.

הליטורגיה והחיים הסקרמנטליים: בשביל המאמינים במזרח התיכון, הליטורגיה (עבודת הקודש) היא מרכיב מרכזי באחווה (communion) ובאחדות הרוחנית. חידוש ושינוי הנהג והטקסטים הליטורגיים, במידה והדבר הכרחי, חייב להתבסס על דבר האלוהים ותוך שיתוף פעולה עם שאר הכנסיות החולקות את אותה מסורת. לטבילה יש חשיבות מרכזית, היא מאפשרת לאלו המקבלים תקדיש זה לחיות באחדות (communion) ולפתח סולידריות אמתית עם שאר בני המין האנושי, ללא אפליה על בסיס גזע או דת. מנקודת מבט זו, האפיפיור מקווה להסכם אקומני בין הכנסייה הקתולית לבין הכנסיות האחרות איתן היא נמצאת בשלבי דיאלוג למען הכרה הדדית בטבילה, בכדי לשחזר אחדות מלאה (full communion) באמונת השליחים. כמו כן, המסר מביע תקווה לשימוש תדיר יותר של המאמינים בתקדיש הווידוי והמחילה, ומפציר ברועי קהילות ובמאמינים לקדם יוזמות של שלום, אפילו בעת רדיפות.

תפילות וצליינות: מכיוון שיעילות הפצת הבשורה תלויה בתפילה, המסר מראה כי המזרח התיכון הוא חבל ארץ מבורך לצליינות. נוצרים רבים באים לגבש את אמונתם ולחפש אחר חוויות רוחניות משמעותיות. לכן, האפיפיור מבקש להעניק למאמינים גישה חופשית, ללא הגבלה, למקומות הקדושים. כמו כן הכרחי כי מסעי צליינות על סמך הכתובים יחזרו לשורשיהם, שורשים של חזרה בתשובה וחיפוש אחר האל.

שליחות הכנסייה וצדקה: משימתה של הכנסייה: המסר מדגיש שמסירת האמונה הלאה היא משימה מהותית לכנסייה. לכן האפיפיור מעודד את הפצת הבשורה החדשה אשר, בקונטקסט הנוכחי, מאופיין בשינוי והופך את המאמינים למודעים לעדות חייהם: הדבר מחזק את מילתם כאשר הם מדברים על האלוהים בפתיחות ובאומץ לב כדי לבשר את בשורת הגאולה. במיוחד במזרח התיכון העמקה של המשמעויות התיאולוגיות והפסטורליות של שליחות הכנסייה צריכה לבסס עצמה הן על הפן האקומני והן על הפן הבין-דתי. בנוגע לקהילות ותנועות כנסייתיות, האפיפיור מעודד אותן לפעול בתיאום עם בישוף האזור ובהתאם לעצותיו, תוך התייחסות להיסטוריה מקומית, ליטורגיה, רוחניות ותרבות, ללא בלבול כפייה דתית. לכן, על הכנסיות הקתוליות במזרח התיכון לרענן את רוח השליחות שלהן, אתגר חשוב מאין כמוהו בקונטקסט רב-תרבותי ורב-דתי. תמריץ לריענון זה יכולה לתת "שנת האמונה". בנושא פעילויות הצדקה, המסר מזכיר כי הכנסייה חייבת לצעוד בעקבות דוגמת המשיח שהתקרב לאלו שלא היה להם או שהיו במצוקה: היתומים, העניים, הנכים, החולים ואחרים. לבסוף, האפיפיור משבח ומעודד את כל אלו הנוטלים חלק במפעלי חינוך מרשימים, בבתי ספר, מרכזי חינוך, מוסדות השכלה גבוהה ואוניברסיטאות קתוליות במזרח התיכון. אלו הם כלים לגיבוש תרבותי ועליהם להיתמך על ידי הסמכויות הפוליטיות באזור. הם מראים כי ניתן לחיות ברוח של כבוד ושיתוף פעולה במזרח התיכון וזאת דרך חינוך לסובלנות.

לימודי דת וגיבוש זהות נוצרית: המסר האפיפיורי מעודד קריאה ולימוד של הקטכיזם של הכנסייה הקתולית והוראה של עקרונות הכנסייה החברתיים. באותו הזמן, האפיפיור קורא למועצות הבישופים ולשאר הגופים הקשורים אליהם לאפשר למאמינים גישה לעושר הרב של אבות הכנסייה ולהתמקד בהגותם של אבות הכנסייה כהשלמה לגיבוש הזהות סביב כתבי הקודש.

סיכום

בנדיקטוס השישה-עשר, מבקש ברצינות רבה, בשם האדון, שמנהיגים דתיים ופוליטיים לא רק יקלו על הסבל של אלו החיים במזרח התיכון, אלא גם יעקרו משורש את הסיבות לאותו סבל ויעשו כל ביכולתם בכדי לתת לשלום לנצח. בו בזמן, ציבור המאמינים הקתולי נקרא להתגבש ולחיות באחדות (communion), תוך מתן חיים לחיוניות הפסטורלית. "רוח פושרת אינה רצויה בפני האל", לכן הנוצרים במזרח התיכון, קתולים ואחרים, נקראים לשאת את עדותו של המשיח כאחד – עדות קשה אך משמחת ומרוממת רוח.