מאמר המערכת של האב לומברדי: פליטים ותקווה

"למות מתקווה". זוהי הכותרת הפרדוקסאלית שניתנה לתפילה שנערכה ברומא לכבוד יום הפליט הבינלאומי ב-20 ביוני. התפילה אורגנה על ידי קבוצות העמלות בתחום. הייתה תפילה לזכרם של אלו שמתו במהלך מסעותיהם הדרמטיים בבריחתם מרדיפה, בבריחתם מהפרות זכויות אדם, בבריחתם מעוני... ובריחתם מהרבה, יותר מדי, מדינות ברחבי העולם.

הם מתים מחנק במשאיות, הם מתים מצמא ומרעב בעת שחוצים מדבריות, הם נרצחים בהתקפות של שודדים, הם מתים בחציית נהרות והרים, הם מתים בניסיונות לחצות את הים בכמה מהסירות הקטנות והצפופות ביותר שאי פעם שטו. אומרים כי 20,000 בני אדם מתו בשנים האחרונות בעודם מנסים להגיע לאירופה, ובשנה האחרונה 3,000 מהם מתו בעת שניסו לחצות את הים התיכון ולהגיע לאיטליה.

אך אנשים לא רק מנסים להגיע למדינות עשירות. בחודשים האחרונים יותר מ-70,000 בני אדם שברחו ממאלי השסועה במלחמת אזרחים ביקשו מקלט במחנה הפליטים מבארה שבמאוריטניה. כבר בכמה אזורים באפריקה הביאו קונפליקטים להקמתם של מחנות פליטים ענקיים?

כל סיפור חדש של אדם במנוסה קשה יותר לשמיעה  מקודמו. מהמחנה במבארה יוצא סיפורן של שלוש נשים צעירות עם ילדים קטנים שבעליהן נהרגו במלחמת האזרחים. הן חסרות הגנה ופגיעות, קרבנות לא פעם להתעללות מינית. כמה עוד נשים? כמה עוד גברים? ואז איך הם יוכלו להתחיל מחדש כאשר אין להם כלום והם עקורים מביתם לחלוטין?

בנוסף לסיוע בנתינת מקלט ואוכל, ישנו גם צורך בהקשבה, בהבנה, במתן נחמה אנושית ורוחנית, בניסיון לבנות מחדש אפילו את המידה הקטנה ביותר של אמון באחרים ובחיים. מכאן אדם יוכל להתחיל מחדש לתת תקווה בעתיד. זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר למאמינים ולאנשים טובים אשר רוצים באמת, סוף-סוף, להתחיל לבנות עולם טוב יותר.