נאום האפיפיור בועידה למען השלום באסיזי - 27 באוקטובר 2011

אחי ואחיותי היקרים,
ראשי ונציגי הכנסיות, הקהילות הכנסייתיות ודתות העולם המכובדים,
חברים יקרים,

25 שנים עברו מאז הזמין לראשונה האפיפיור יוחנן פאולוס השני המבורך נציגים של דתות העולם לאסיזי להתפלל למען השלום. ומה התרחש בינתיים? מהו מצב העניינים כיום בנוגע לשלום? באותה העת האיום המרכזי לשלום עולמי נבע מחלוקת העולם לשני גושים מנוגדים זה לזה. חומת ברלין הוותה סמל מובהק לחלוקה זו, חומה אשר סימנה את הגבול בין שני העולמות בליבה של העיר. ב-1989, שלוש שנים לאחר אסיזי, החומה נפלה ללא שפיכות דמים. לפתע משאבי הלחימה העצומים שעמדו מאחורי החומה איבדו ממשמעותם. הם איבדו מהאימה שבהם. רצונם של בני האדם בחופש גבר על האלימות. השאלה בדבר הגורמים לשינוי דרמטי זה הינה מורכבת ולא ניתן לתת לה מענה בנוסחאות פשוטות. אך נוסף על הגורמים הכלכליים והפוליטיים, הסיבה העמוקה ביותר להתרחשות זו היא רוחנית: מאחורי עוצמה חומרית כבר לא עמדו יסודות רוחניים. הרצון בחופש היה, בסופו של דבר, חזק מהפחד מפני האלימות שאיבדה באותה העת כל כח משיכה רוחני. על ניצחון זה של החופש, שהיה גם יותר מכל נצחון השלום, אנו מודים. יתר על כן, העניין המרכזי לא היה רק או בעיקר החופש להאמין, למרות שעניין זה היה כלול בכך. כך אנו יכולים במידת מה לקשר את כל הדברים הללו לתפילתנו לשלום.

 

אך מה קרה לאחר מכן? לצערנו הרב, איננו יכולים לומר כי החירות והשלום מאפיינים את המצב מאז. אף אם איננו ניצבים כעת מול איום מיידי במלחמה כוללת, לצערנו העולם מלא בעימותים. לא רק שישנן באופן תמידי מלחמות ספורדיות – אלימות מסוג זה תמיד נוכחת באופן פוטנציאלי ומהווה תכונה אפיינית של עולמנו. החירות הינה מעלה טובה ביותר. אך עולמה של החירות הוכיח עצמו כחסר כיוון במידה רבה, ולא מעטים פרשו שלא כהלכה את החירות כך שתכלול את החופש לנהוג באלימות. עימותים וסכסוכים משווים לעצמם מעטים חדשים ומאיימים, והמאבק למען החירות צריך לגרום לכולנו לפעול בדרך חדשה.

 

הבה ננסה לזהות את פניהם החדשות של האלימות והעימותים מקרוב יותר. נדמה לי כי, בקווים כלליים, ניתן להבחין בין שני סוגים של אלימות שמהווים אנטיתזה זה לזה בכל הקשור לכח המניע שלהם ושניכרים ביניהם מספר הבדלים. ראשית ישנו הטרור, אשר במסגרתו, במקום מלחמה כוללת, ישנן התקפות ממוקדות שמטרתן לפגוע באויב ולזרוע הרס ללא התחשבות בחייהם של בני אדם חפים מפשע, שנהרגים או נפצעים באכזריות במהלך הפעולות. בעיני המבצעים, המטרה העליונה - הפגיעה באויב - מצדיקה כל סוג של אכזריות. כל מה שהוכר והתקבל בחוק הבינלאומי כגבול לאלימות, נפרץ. אנו יודעים כי הטרור מונע לעתים קרובות ממניעים דתיים. האופי הדתי הספציפי של התקפות הטרור משמש להצדקת האכזריות המשחררת עצמה מחוקי המוסר ומתעלמת מהם למען השגת ה"טוב" הרצוי. במקרה זה הדת אינה משרתת את השלום אלא נעשה בה שימוש על מנת להצדיק אלימות.

 

הביקורת על הדת בתקופה שאחרי עידן הנאורות טענה שוב ושוב כי הדת היא גורם לאלימות ובצורה זו הציתה הביקורת עוינות כלפי דתות. העובדה שבמקרה שאנו בוחנים כאן הדת אכן מהווה כח מניע לאלימות צריכה להטריד אותנו עמוקות כאנשים דתיים. באופן מעודן יותר אך אכזרי לא פחות, אנו רואים כי הדת מהווה גורם לאלימות גם כאשר המגנים על דת אחת עושים שימוש בכח כלפי אחרים. נציגי הדתות שהתכנסו באסיזי ב-1986 רצו לומר, וכעת אנו חוזרים ומדגישים זאת בנחרצות ובנחישות: זהו לא טבעה האמיתי של הדת. זוהי האנטיתזה לדת התורמת לחורבנה. בתגובה לכך נשמעת הביקורת: "כיצד ניתן לדעת מהו טבעה האמיתי של הדת? האם טענתך לא נובעת מכך שדתך איבדה מכוחה?" אחרים, בתורם, יאמרו: "האם כלל ישנו טבע משותף לדת המתבטא בכל הדתות וניתן ליישום לגבי כולן?" עלינו לשאול עצמנו שאלות אלו במידה שאנו מעוניינים להתבטא באופן מציאותי ואמין נגד אלימות המונעת על ידי דת.כאן נמצאת משימה עקרונית ובסיסית לדיאלוג הבין-דתי – תחום שיקבל דגש מחודש בפגישה זו. כנוצרי, אני רוצה לומר בנקודה זו: כן, זה נכון כי, במהלך ההיסטוריה, נעשה שימוש בכח בשם האמונה הנוצרית. אנו מכירים בכך בבושה רבה. אך ברור לחלוטין שהיה זה שימוש לרעה באמונה הנוצרית, שימוש שללא ספק סותר את טבעה האמיתי. האל בו אנו הנוצרים מאמינים הוא היוצר והאב של כל הדברים, וממנו כל בני האדם הם אחים ואחיות המהווים משפחה אחת. עבורנו הצלב של ישוע המשיח הוא סמלו של האל אשר העמיד את החמלה במקום הכח, כפי שנאמר "יסבלו איתו" ו"יאהבו איתו". שמו הוא "אלהי האהבה והשלום" (האיגרת השנייה אל הקורינתים,  13:11). זוהי משימתם של כל הנושאים באחריות האמונה הנוצרית לטהר את דת הנוצרים שוב ושוב מלב ליבה, כדי שתשרת נאמנה ככלי של השלום האלוהי בעולם, למרות יכולתם של בני האדם לטעות.

 

אם כיום סוג אחד בסיסי של אלימות מונע מסיבות דתיות ובכך מעמת את הדתות עם שאלת טבען האמיתי ומחייב את כולנו להיטהר, ישנו סוג אחר ומורכב של אלימות שמניעיו מנוגדים לחלוטין: תוצאה של העדרו של האל, של התכחשות אליו ואיבוד האנושיות הכרוך בכך ישירות. אויבי הדת – כפי שאמרנו קודם לכן – רואים בדת אחד המקורות העיקריים לאלימות בהיסטוריה האנושית ומסיבה זו דורשים כי הדת תעלם. אך ההתכחשות לאל הובילה לאכזריות רבה ולדרגה של אלימות שלא יודעת גבולות - דבר שיכול לקרות רק כאשר האדם לא מכיר באף גורם או שופט הנמצא מעליו. זוועות מחנות הריכוז חושפות בבהירות מוחלטת את התוצאות שבהיעדרו של האל.

 

אולם איני מתכוון להמשיך ולדבר עוד על אתאיזם שנכפה על ידי המדינה, אלא על הדרדרותו של האדם, אשר מלווה בשינוי באקלים הרוחני – תהליך בלתי ניתן להבחנה ולכן מסוכן עוד יותר. תאוות בצע, נכסים וכח מוכיחים עצמם כמעין אנטי-דת ובה בני-האדם אינם חשובים כבר, אלא רק הקידום העצמי. השאיפה לאושר מתנוונת, למשל, לתשוקה שלוחת רסן ובלתי אנושית, כפי שהיא מתבטאת בסוגי ההתמכרות השונים לסמים. ישנם בעלי כח הסוחרים בסמים ורבים שמתפתים ושחייהם נהרסים על ידם, הן פיזית והן רוחנית. השימוש בכח נתפס כמובן מאליו ובחלקים מהעולם הוא מאיים להשחית את הדור הצעיר שלנו. כיוון שהכח נתפס כמובן מאליו, השלום נהרס והאדם הורס עצמו בריק זה של העדר השלום.

 

העדרו של האל מוביל להדרדרות האדם והאנושות. אך היכן האל? האם אנו מכירים אותו והאם אנו יכולים להציגו מחדש לאנושות על מנת לבנות שלום אמיתי? הבה נסכם קודם לכן את הנקודות שלנו עד כה. אמרתי כי ישנה דרך להבין את הדת ולהשתמש בה כך שהיא הופכת למקור לאלימות, בעוד שההתייחסות הנכונה של האדם לאל היא ככח של שלום. בהקשר זה הזכרתי את הצורך בדיאלוג ודיברתי גם על הצורך התמידי בטיהורה של דת חיה. מצד שני אמרתי כי הכחשת האל משחיתה את האדם, גוזלת ממנו את אמות המידה ומובילה אותו לאלימות.

 

נוסף לשתי התופעות של דת ואנטי-דת, ישנה אוריינטציה בסיסית נוספת הנמצאת בעולם הגדל של  האגנוסטיציזם: אנשים שלא ניתנה להם מתנת האמונה, אך שבכל זאת תרים אחר האמת, מחפשים אחר האל. אנשים אלו אינם מכריזים בפשטות כי: "אין אלוהים". הם סובלים מהעדרו אך בו בזמן עושים דרכם הפנימית אליו, הואיל והם מחפשים את האמת ואת הטוב. הם "צלייני אמת, צלייני שלום". הם שואלים שאלות את שני הצדדים. הם גוזלים מהאתאיסטים המיליטנטים את הוודאות הכוזבת שבעטייה טוענים האחרונים כי הם יודעים שאין אלוהים. האגנוסטיים מזמינים את האתאיסטים להניח  לפולמוסים ולהפוך למחפשים אשר לא מאבדים תקווה בקיום האמת ובאפשרות ובצורך של חיים על פיה. אך הם גם דורשים ממאמיני הדתות השונות לא לראות באל רכוש פרטי שלהם, כאילו היה שייך להם באופן המנקה אותם מאשמת השימוש בכח כלפי אחרים. אנשים אלו מחפשים את האמת, הם מחפשים אחר האל האמיתי אשר לעתים רבות דמותו מוסתרת בדתות בשל הדרכים בהן המאמינים נוהגים וחיים. חוסר יכולתם למצוא את האל היא במידה חלקית גם אחריותם של המאמינים שבדעתם דמות מוגבלת או אף מעוותת של האל. מאבקיהם ושאלותיהם מהווים בחלקם קריאה למאמינים לטהר את אמונתם, כדי שהאל, האל האמיתי, יהפוך לנגיש.

משום כך הזמנתי ביודעין נציגים מקבוצה שלישית זו לפגישתנו באסיזי, אשר מטרתה לא רק לכנס יחדיו נציגים של מוסדות דתיים. זהו נסיון להיות יחדיו במסע לעבר האמת, נקיטת עמדה החלטית למען הכבוד האנושי ומאמץ משותף לפעול למען השלום ונגד כל סוג של כח משחית. לבסוף, אני רוצה להבטיח לכם כי הכנסייה הקתולית לא תנוח במאבקה נגד האלימות בשעה שהיא מתחייבת לשלום עולמי. אנו מונעים על ידי התשוקה המשותפת להיות הם "צלייני אמת, צלייני שלום".