הדיאלוג בין הכס הקדוש לסין: יותר קתולים ויותר סינים

 מקובל שמשא ומתן בין מדינות מתקיים תחת מעטה של חשאיות ורק התוצאות הסופיות של המאמץ מקבלות פומבי. לכן, הפרטים של הדיאלוג בין הכס הקדוש לבין הרשויות בסין לא ידועות לציבור. אף על פי כן, אם שני הצדדים רוצים להגיע להבנות, ניתן להעלות על הדעת שתנאי הכרחי לכך הוא כינון אחדות בהנהגת הכנסייה במקומות בהן מתקיימות שתי קהילות שונות והתקנת בישוף לקהילות שפועלות בלעדיו. כך, לכל קהילה תהיה הנהגה אחת, מוכרת ומאושרת הן על ידי הכנסייה והן על ידי המדינה.

יש לצפות ל-"צירי לידה" בתהליך. הכרח הוא שתהיינה אכזבות, סבל, קרבנות, סלידות ואפילו מתחים חדשים. אבל, כולנו תקווה שאותה מלאכת מחשבת של איזונים ובלמים אליה נקראת הכנסייה הקתולית בסין תטהר אותה ותביא עמה בשורות טובות, כך שלא יהיו מנצחים ומפסידים, אלא כל צד יעלה תרומה בעלת ערך. כפי שניסח זאת הקרדינל פייטרו פארולין, "לא מדובר בפתיחת דף חדש או בניסיון למחוק באורח פלא את דרכם הכאובה של מאמינים ורועים רבים כל כך, אלא בהשקעת ההון האנושי והרוחני שהתגלם בכל כך הרבה ניסיונות כדי לבנות – בעזרת אלוהים – עתיד של שלום ואחווה."

אם אותה התחלה חדשה, שמכבדת את הרגישויות השונות ובה בעת מהווה גורם מאחד עבור הכנסייה הקתולית בסין, תצא לפועל, היא תתרום בראש ובראשונה לחייהם הסקרמנטליים והרוחניים של המאמינים, שפועלים ללא לאות כדי להיות יותר קתולים ויותר סינים באותו הזמן.

יתר על כן, הדבר יאפשר הפניית כוחות לפעילויות השונות של הכנסייה וליצירת הרמוניה מלאה יותר בינה לבין החברה הסינית. רבות תלוי במחויבות וברצון הטוב של כל המעורבים. הנוכחות הקתולית בסין נראית מזערית מבחינה מספרית גרידא, אך מדובר בקהילה חיה ובועטת. בישור מחודש עשוי להניב פירות חדשים רבים, על אף המגבלות והבקרות הרבות שיישארו במקומן, בין השאר בשל חשש שהדת עשויה להיות כלי שרת בידי "כוחות חיצוניים" שפוגעים במרקם החברתי.

אם מה שמדאיג את המדינה – על חוקיה ותהליכיה –  הוא סוגיית ההכרה האזרחית במינויים של בישופים, הרי שהכנסייה עוסקת בלגיטימיות הקאנונית שלהם. כדי להבין את המצב, יש להבין את מהותה של הכנסייה. כבר במאה השנייה לספירה, אירניאוס הקדוש הגדיר את הכנסייה כאיחוד רוחני שמכריז ומוסר, באמצעות רצף בלתי-מופרע של בישופים, את המסורת שמקורה בשליחים. הרצף השליחי של הבישופים הוא ערבון למסורת שמכוננת את הכנסייה עצמה. בה בעת, הכנסייה היא הערבון לרצף השליחי ולאמתית משרת הבישוף, בין אם באמצעות מינוי חופשי של בישופים בידי האפיפיור עצמו ובין אם באמצעות אישורו לבחירה של בישוף שבוצעה באופן מתקבל על הדעת.

גם אם הוא הוסמך כדת וכדין, הבישוף לא יכול לפעול בסמכות אם הוא לא נמצא באחדות עם יורשו של כיפא ועם הבישופים האחרים שפועלים ברחבי תבל. הבישוף של רומא, נציג המשיח והרועה האוניברסלי של הכנסייה, מעניק לגיטימציה ומכניס לחיק האחדות את מי שהוא מוצא ראוי לכך והוא זה שמעניק לו את הסמכות להיות רועה. בכל הנוגע לסין, ניתן להתחיל בזאת: הסמכות הבישופים האחרונות שהתקיימו בסין ללא הסכמתו של האפיפיור היו לא-חוקיות אך תקפות (למעט מקרים בודדים). על אף האי-סדירויות המצערות הללו, הכנסייה הקתולית תמיד נותרה "אחת", מכיוון שהיא אף פעם לא הפרידה את עצמה במוצהר מרומא. יתר על כן, היא מעולם לא לימדה עקרון או דוקטרינה שמתנגדים לעליונותו של האפיפיור.

אולם, עלינו להביא בחשבון ראייה נוספת, את העובדה שהתשוקה הבוערת לאחדות עם האפיפיור נכחה תמיד באותן הבישופים הסיניים שהוסמכו בצורה לא-חוקית. ללא קשר למעמד החריג של אותם הבישופים, ההכרה ברצונם לאחדות עם האב הקדוש מבדילה בין שתי דעות שעלו לשיח בשנים האחרונות: אלו שמאמנים שהבישופים החריגים אכן מתחרטים על מעשיהם, מבלי לאשר את ההתנהגות הבלתי הולמת של כמה מהם, ואלו שלא מאמינים לכנות של דבריהם ועל כן מגנים אותם.

זהו חלק ראשון במאמר על הדיאלוג בין הכס הקדוש לבין סין.