האפיפיור פרנציסקוס משוחח עם הכוהנים של רומא על 'התקדמות באמונה'

האפיפיור פרנציסקוס נשא דברים בפני הכוהנים של הדיוקסיה של רומא. בדבריו, הוא עסק ב'התקדמות באמונה' בחיי הכוהן. 

 

האפיפיור התקבל לקתדרלה של העיר רומא בידי ממלא מקומו, הקרדינל אגוסטינו וואליני ושמע ווידויים משנים-עשר כוהנים לפני שנשא את דבריו.

האפיפיור פרנציסקוס נשא דברים בפני כוהני הקהילות של רומא ביום ה' האחרון ועסק בהתקדמות באמונה בחיי הכוהן שלושה מישורים עיקריים: זכרון, תקווה והבנת הרגע.

 

בנאום שהוכן לאירוע, האב הקדוש אמר, "כפי שקטכיזם אומר לנו, הזכרון מושרש באמונת הכנסייה, באמונת אבותינו. תקווה היא מזון אמונתנו והבנת הרגע הזה שמתרחש בהווה, בשעת הפעולה, היא יישום ה'אמונה שפועלת מתוך אהבה'".

 

לגדול באמונה

 

האב הקדוש אמר ש"לגדול באמונה" משמעו "דרך של עיצוב הנפש והתבגרות באמונה".

 

הוא פנה לאיגרת Evangelii Gaudium כמדריך בעניין ואמר, "לקחת את הנושא ברצינות משמעו להבין ש'תהיה זו טעות לראות את הקריאה הזו לגדול כקריאה שמתייחסת באופן עיקרי או בלעדי להעמקה בהבנת עיקרי האמונה" (EG, מס' 161). גדילה באמונה מתרחשת באמצעות מפגשים עם האדון במהלך חיינו. המפגשים הללו מהווים אוצר של זכרונות – אמונתנו החיה – בסיפור על ישועה אישית".

 

כדי להמחיש זאת, הוא הביא כדוגמה שחקן כדורסל שנשען על רגלו היציבה – רגל הציר –  בשעה ששאר גופו גמיש כדי לגונן על הכדור מיריביו. "עבורנו, הרגל שנעוצה בקרקע, שסביבה אנו סובבים, היא צלב המשיח".

 

זכרון הוא היזכרות בהבטחות האדון

 

האפיפיור פרנציסקוס אמר שאמונה שניזונה מזכרון חסדי העבר "מעניקה לאמונתנו את היציבות שברז ההתאנשות".

 

"האמונה ניזונה ומתקיימת מהזיכרון: זכרון הברי שהאדון כרת עמנו. הוא אלוהי אבותינו ואבות אבותינו. הוא לא 'אלוהים של הרגע האחרון', אלוהים ללא היסטוריה משפחתית, אלוהים שכדי להתמודד עם כל תפישה חדשה נאלץ להשליך את כלל התקדימים כאילו הם עתיקים ומגוכחים".

 

הוא אמר שאמונה אף יכולה להתקדם "לאחור", "בחזרה מהפכנית לשורשים".

 

"ככל שזכרון העבר צלול יותר, כך מתבהר העתיד שנפרס לפנינו, מכיוון שניתן לראות את הדרך החדשה באמת ולהבדיל בינה לבין זו שכבר נצעדה, שלעולם לא הובילה למקום עם משמעות".

 

תקווה היא כוכב מנחה שמצביע על האופק

 

האב הקדוש המשיך לדבר על התקווה, ש"פותחת את האמונה להפתעות של אלוהים".

 

"האמונה ניזונה ומתקדמת הודות לתקווה. התקווה היא העוגן שמעוגן בשמיים, בעתיד הנשגב, שהעתיד של העולם הזה – שנתפש בצורה לינארית – הוא רק ביטוי שלו. תקווה היא מה שמעניק חיות למבט לאחור של האמונה, מה שמאיץ בנו למצוא את מה שחדש בעבר – באוצרות הזכרון – כדי שנוכל לפגוש את אותו האלוהים שאנו מקווים לראות בעתיד".

 

מחשבה והבחנה בכל צומת דרכים כדי למצוא את הצעד הבא באהבה

 

האפיפיור עסק גם בהבחנה, שהיא "מה שהופך את האמונה למוחשית [...] מה שמאפשר לנו להיות עדים מהימנים".

 

לדבריו, "ההבחנה ברגע הנכון (קאירוס) היא פעולה שעשירה בזכרון ובתקווה: מתוך זכרון של אהבה, אני מכוון את מבטי בבהירות למה שינחה אותי בצורה הטובה ביותר אל עבר ההבטחה".

 

כמו כן, האב הקדוש דיבר על שני רגעים בשעת ההבחנה: ראשית, צעד אחורה "לראות טוב יותר את התמונה השלמה". שנית, צעד קדימה, "בו – ברגע הזה – אנו מבינים כיצד להפוך את האהבה למוחשית בטוב שניתן לעשותו, דהיינו באמצעות טובות של האחר. הטוב הגדול ביותר של האחר הוא לגדול באמונה."

 

האפיפיור בחן את דמותו של כיפא הקדוש, שטולטל "כְּחִטִּים בַּכְּבָרָה" (לוקס כב:31).

 

הוא אמר שהפרדוכס של כיפא הקדוש היא ש"מי שמרבה לחזקנו באמונה הוא מי שננזף רבות בידי האדון בשל היותו 'קטן אמונה'".

 

"אנו רואים שלאמונתו של כיפא אופי מיוחד: זוהי אמונה מוכחת ועל כן יש לו שליחות לחזק ולגבש את האמונה של אחיו, את אמונתנו".