מסר של הוד קדושתו האפיפיור פרנציסקוס לכבו יום השלום העולמי ה-49 ה-1 בינואר 2016

לנצח את האדישות ולזכות בשלום

 1. אלוהים לא אדיש! לאלוהים אכפת מהאנושות! אלוהים לא זונח אותנו! בתחילת השנה החדשה, ארצה לחלוק לא רק את האמונה העמוקה הזו, אלא גם את איחוליי לשגשוג, לשלום ולהגשמת תקוות לכל גבר ולכל אישה, לכל משפחה, עם ואומה ברחבי העולם, ביניהם ראשי המדינות והממשלות והמנהיגים הדתיים. עודנו בוטחים בכך ששנת 2016 תערב את כולנו רבות וברמות שונות במרדף אחר הצדק והשלום. השלום הוא מתנת אלוהים והישג אנושי בעת ובעונה אחת. כמתנת אלוהים, הוא מופקד בידי כל גבר ואישה שנקראים להשיגו.

 

לשמור על הסיבות לתקווה

2. למרבה הצער, מלחמה וטרור, שמלווים בחטיפות, ברדיפות אתניות ודתיות ובשימוש לרעה בסמכות, ליוו שנה זו מרשיתה ועד לסופה. בחלקים רבים בעולם, תופעות אלו הפכו לנפוצות במידה שהם אכן מהווים למעשה "מלחמת עולם שלישית שמתרחשת טיפין טיפין". אולם, מספר אירועים מהשנה שמסתיימת עתה מעניקים לי השראה, בהביטי אל עבר השנה החדשה, לעודד את כולם לא לאבד תקווה ביכולת האנושית שלנו לנצח את הרע ולהיאבק בוותרנות ובאדישות. הם מדגימים את היכולת שלנו להביע סולידריות ולהתעלות על האינטרס העצמי, האפאתיות והאדישות אל מול מצבים גורליים.

 

כאן ברצוני לציין את המאמצים לכנס את מנהיגי העולם בוועידת האומות המאוחדות לשינוי האקלים ה-21, בחיפוש אחר דרכים חדשות להיאבק בשינוי האקלים הגלובלי ולהגן על כדור הארץ, ביתנו המשותף. אנו גם יכולים להעלות בדעתנו שני אירועים מוקדמים יותר: וועידת הפסגה באדיס אבבה למימון פיתוח בר-קיימא ברחבי העולם ואימוץ סדר היום לפיתוח בר-קיימא לשנת 2030 של האומות המאוחדות, שמטרתו להבטיח רמת חיים מכובדת יותר לכל עמי העולם, בייחוד לעניים, עד לאותה השנה.

 

עבור הכנסייה 2015 הייתה שנה מיוחדת, מכיוון שבה צוינה שנת החמישים לפרסומם של שני מסמכים ממועצת הוותיקן השנייה שביטאו בצורה מיוחדת את תחושת הסולידריות שלה עם העולם. בתחילת המועצה, האפיפיור יוחנן העשרים-ושלושה רצה לפתוח לרווחה את חלונות הכנסייה ולשפר את התקשורת שלה עם העולם. שני המסמכים הללו, בזמננו והשמחות והתקוות מסמלים את יחסי הדיאלוג, הסולידריות והליווי ההדדי שהכנסייה רצתה לעורר במשפחה האנושית. בהכרזה בזמננו, הכנסייה הביעה את פתיחותה לדיאלוג עם הדתות הלא-נוצריות. בחוקה הפסטורלית השמחות והתקוות, שמבוססת על ההכרה בכך ש"השמחות והתקוות, האבל והצער של בני זמננו, בייחוד של העניים והסובלים, הם השמחות והתקוות, האבל והצער של תלמידי המשיח גם כן", [1] הכנסייה רצתה להתחיל בדיאלוג על בעיות העולם עם המשפחה האנושית כולה. כל זאת כמחווה של סולידריות, כבוד וחיבה. [2]

 

בצורה דומה, בשנת היובל הנוכחית של הרחמים, ברצוני להזמין את הכנסייה להתפלל ולעבוד כך שכל נוצרי יזכה בלב ענו ורחום, כזה שמסוגל להכריז את הרחמים ולהעיד עליהם. אני תקווה שכולנו נלמד "לסלוח ולתת", להיפתח יותר "למי שחי בקצוות הרחוקים ביותר של החברה – קצוות שהחברה המודרנית יוצרת בעצמה" ולסרב ליפול ל"אדישות מבישה או שגרה חדגונית שמונעת מאתנו לגלות את שחדש! הבה נשמור על עצמנו מציניות הרסנית!". [3]

 

ישנן סיבות טובות רבות להאמין ביכולתה של האנושות לפעול יחדיו בסולידריות ולהביע דאגה לאחינו ואחיותינו הפגיעים יותר עבור שמירתה של טובת הכלל וזאת על בסיס התקשורת והתלות ההדדית שלנו זה בזה. גישה זו של מחויבות הדדית מושרשת בקריאה הבסיסית שלנו לאחווה ולחיים משותפים. כבוד האדם והיחסים הבינאישיים הם שמכוננים אותנו כבני אדם שאלוהים רצה לברוא בצלמו וכדמותו. כיצורים להם ניתן כבוד סגולי, אנו קשורים לכל אחינו ואחיותינו, שכלפיהם אנו אחראיים ועמם אנו פועלים בסולידריות. ללא היחסים הללו, נהיה אנושיים פחות. אנו רואים, אפוא, כיצד האדישות היא סכנה על המשפחה האנושית. בעודנו ניגשים לפתחה של השנה החדשה, ארצה לבקש מכולכם להכיר במציאות הזו, כדי להתגבר על האדישות ולזכות בשלום.

 

סוגים של אדישות

3. מובן שהאדישות אינה דבר חדש. בכל תקופה בהיסטוריה היו אנשים שאטמו את ליבם לצרכי הזולת, שעצמו את עיניהם למרחש סביבם, שהפנו את גבם כדי לא לפגוש בבעיותיו של האחר. אך בימינו, האדישות עברה מלהיות ענין פרטי וקיבלה ממדים רחבים יותר עד שנוצרה מעין "גלובליזציה של האדישות".

 

סוג האדישות הראשון בחברה האנושית הוא האדישות לאלוהים, שמובילה בתורה לאדישות לזולת ולסביבה. זוהי אחת מתוצאותיו החמורות של ההומניזם השקרי והמטריאליזם המעשי שחברו לרלטיביזם ולניהיליזם.  הגענו למצב בו אנו חושבים שאנחנו המקור והיוצרים של עצמנו, חיינו וחברתנו. אנחנו מרגישים מספיקים-לעצמנו, מוכנים לא רק למצוא תחליף לאלוהים, אלא להעלימו כליל. כתוצאה מכך, איננו מרגישים שאנו חייבים מאומה לאיש מלבד עצמנו ואנו דורשים זכויות בלבד. [4]. כנגד תפישת האדם השגויה הזו, האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר ראה שלא האדם עצמו ולא ההתפתחות האנושית לבדה יכולים לענות על שאלת המשמעות המוחלטת שלנו בכוחות עצמם. [5] גם פאולוס השישי הצהיר ש"אין הומניזם אמתי מלבד זה שפתוח למוחלט ומודע לקריאה שמעניקה לחיי האדם את משמעותו האותנטית". [6] 

 

אדישות לזולת מתבטאת בדרכים שונות. ישנם אנשים מודעים מאד, הם מאזינים לרדיו, קוראים את העיתון וצופים בטלביזיה, אך הם עושים זאת בצורה מכאנית וללא מעורבות. הם מודעים במעורפל לאסונות שמכים באנושות, אך אין בהם כל תחושה של מעורבות או חמלה. יש להם גישה של אדם שיודע, אך שומר את מבטו, מחשבותיו ופעולותיו ממוקדות בעצמו.  דא עקא, יש לומר שפיצוץ-המידע של ימינו לא מוביל בעצמו לדאגה גוברת לבעיותיו של הזולת, מה שדורש פתיחות ותחושת סולידריות. [7] אכן, גודש המידע עלול להקהות את רגישותם של אנשים ובמידה מסוימת להמעיט בחומרתן של הבעיות. ישנם, כמו כן, מי ש"פשוט מספקים עצמם בהאשמת העניים והמדינות העניות עצמן בצרותיהן. הם חוטאים בהכללות חסרות שחר וטוענים שהפתרון הוא 'חינוך' שירדים אותם, יאלף אותם ויהפוך אותם ללא-מזיקים. הדבר נעשה מרגיז אף יותר עבור אלו שנדחקים לשוליים לאור השחיתות הנפוצה והמושרשת שנמצאת במדינות רבות – בממשלות, בעסקים ובמוסדות שלהן – ללא קשר לאידיאולוגיה הפוליטית של מנהיגיהן". [8]

 

במקרים אחרים, האדישות מתבטאת בחוסר דאגה למתרחש סביבנו, בייחוד אם הוא לא נוגע לנו ישירות. ישנם אנשים שמעדיפים לא לשאול שאלות או לחפש תשובות, הם חיים חיי נוחות, חירשים לזעקתם של הסובלים. כמעט מבלי משים, אנו מאבדים את היכולת לחוש חמלה לזולת ולבעיותיו, אין לנו כל עניין לדאוג לו, ממש כאילו בעיותיו היו אחריותו שלו ולא מענייננו. [9] "כשאנו בריאים וכשנוח לנו, אנו שוכחים את הזולת (משהו שאלוהים האב מעולם לא עושה): אנחנו שווי נפש לבעיותיו, לסבלו ולאי-הצדק שהוא חווה ... ליבנו מתקרר. כל עוד אני בריא ויחסית ודי נוח לי, אני לא חושב על אלו שזכו לכך פחות". [10]

 

מכיוון שאנו שוכנים בבית משותף, אין לנו אלא לשאול את עצמנו בנוגע למצבו הבריאותי, כפי שרציתי לעשות בשבח לך. מצב המים וזיהום האוויר, ניצולם המופרז של היערות והרס הסביבה הטבעית נובעים לעתים קרובות מאדישותו של האדם לאדם, מכיוון שהכול קשור ומצורר זה בזה. אז, כמו כן, ישנה הדרך בה אנו מתייחסים לבעלי החיים, שלה השפעה על הדרך בה אנו מתייחסים לבני אדם אחרים [11] ולמקרים בהם בני אדם עושים באין מפריע במקומות אחרים את מה שמעולם לא היו מעזים לעשות בביתם. [12]

 

במצבים אלו ובאחרים, האדישות מובילה להתעסקות מופרזת בעצמי ולחוסר מחויבות. כך היא תורמת להיעדרו של השלום עם אלוהים, עם הזולת ועם הסביבה.

 

השלום מאוים בידי אדישות גלובלית

4. אדישות כלפי אלוהים מתעלה על הממד האישי של הפרט ומשפיעה על הממד הציבורי והחברתי גם כן. כפי שאמר בנדיקטוס השישה-עשר, "כבודו של האלוהים ושלום האדם עלי אדמות קשורים זה לזה הדוקות".[13] אכן, "ללא פתיחות לנשגב, בני האדם נופלים כטרף קל בידי הרלטיביזם ומתקשים לפעול בצדק ולעבוד למען השלום".[14] התעלמות מאלוהים או התכחשות לו, שמובילות את האדם לא להכיר בשום נורמה מעל עצמו ועצמו בלבד, הולידה אכזריות ואלימות שאוזניים תצלינה לשמען. [15]

 

ברמה האישית והקהילתית כאחד, האדישות לזולת, תולדה של האדישות לאלוהים, מתבטאת בחוסר עניין ובחוסר מעורבות, שרק מסייעים להארכת משכם של מצבי אי-צדק וחוסר איזון חברתי חמור. אלו בתורם עלולים להוביל לעימותים או, לכל הפחות, לייצר אוירה של חוסר-סיפוק שעלולה להתפוצץ במוקדם או במאוחר ולהתבטא במעשי אלימות ובחוסר ביטחון.

 

אדישות וחוסר מחויבות הם התרשלות במילוי חובתו של כל אחד מאתנו לעבוד כפי יכולתנו ותפקידנו בחברה למען קידום טובת הכלל ובייחוד עבור השלום, שהוא אחד הדברים היקרים ביותר למין האנושי. [16]

 

ברמה המוסדית, כשאדישות לזולת ולכבודו, לזכויותיו הבסיסיות ולחירותו לוקחים חלק בתרבות שמאופיינת במרדף אחר הרווח ובנהנתנות, היא עלולה לטפח ואף להצדיק מעשים וסוגי מדיניות שמהווים איום על השלום. האדישות אף עלולה להוביל להצדקת מדיניות כלכלית מצערת שמרבה את אי-הצדק, המחלוקת והאלימות כדי להבטיח את רווחתם של פרטים או אומות. לא אחת קורה שמטרתם של מיזמים כלכליים ופוליטיים היא להשיג כוח ועושר או לשמור עליו, גם במחיר דריסת זכויותיהם וצרכיהם הבסיסיים של אחרים. כשאנשים עדים לנטילת זכויותיהם הבסיסיות, כמו הזכות למזון, למים, לבריאות ולתעסוקה, הם מתפתים להשיגן בכוח הזרוע. [17]

 

יתר על כן, אדישות לסביבה הטבעית שנותנת מקום לבירוא יערות, לזיהום ולאסונות טבע שעוקרים קהילות שלמות מהמערכת האקולוגית שלהם ויוצרים חוסר ביטחון עמוק, יוצרת בסופו של דבר צורות חדשות של עוני ומצבים חדשים של אי-צדק, כשלעתים קרובות לדבר השלכות הרסניות על הביטחון והשלום. כמה מלחמות אירעו וכמה תתרחשנה בשל מחסור במזון או בשל צמא שאין להרוות למשאבי טבע? [18]

 

מאדישות לרחמים: שיבת הלבבות

 

5. אשתקד, במסר שלי לכבוד יום השלום העולמי לשנת 2015, תחת הסיסמה "לא עוד עבדים, אלא אחים ואחיות", הזכרתי את סמל האחווה המקראי הראשון, קין והבל (ראה בראשית ד:16-1).  רציתי למשוך את תשומת הלב לכך שכבר מלכתחילה אחווה זו נבגדה. קין והבל היו אחים. שניהם יוצאי אותו הרחם, הם היו שווים בכבודם ונבראו בצלמו וכדמותו של אלוהים, אך מערכת היחסים שלהם כאחים נהרסה. "לא זו בלבד שקין שנא את הבל, הוא רצח אותו מתוך קנאה". [19] הבגידה הייתה רצח האח וסירובו של קין להכיר בהבל כאחיו וזה הפך לסדק הראשון ביחסים המשפחתיים שאופיינו באחווה, בסולידריות ובכבוד הדדי.

 

אז אלוהים התערב כדי להזכיר לאדם את חובתו כלפי רעיו, כפי שעשה כשאדם וחוה, הורינו הראשונים, קטעו את מערכת היחסים עמו, בוראם. "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ד:10-9).

 

קין אמר שהוא לא יודע מה קרה לאחיו, שהוא לא היה שומר אחיו. הוא לא חש אחראי לחייו, לגורלו. הוא לא מרגיש מעורב. הוא היה אדיש לאחיו, על אף מקורם המשותף. כמה עצוב! איזה סיפור עצוב על אחים, על משפחות, על בני אדם! היה זה ביטוי ראשון לאדישות בין אחים. אלוהים, לעומת זאת, איננו אדיש. לדם הבל ערך עצום בעיניו והוא דרש מקין לתת עליו דין וחשבון. בתחילת המין האנושי, אלוהים מראה שהוא מעורב בגורל האדם. מאוחר יותר, כשבני ישראל היו עבדים במצרים, אלוהים התערב פעם נוספת באמרו למשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג:8-7). עלינו לשים לב לפעלים שמתארים את התערבות האלוהים: הוא רואה, שומע, יודע, יורד ומציל. אלוהים לא נותר אדיש. הוא קשוב ופועל.

 

באותה הדרך, בישוע בנו, אלוהים ירד אלינו. הוא עטה בשר והראה את הסולידריות שלו עם האנושות בכל הדברים זולת החטא. ישוע הזדהה אתנו: הוא הפך ל"בְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים" (רומים ח:29). הוא לא הסתפק רק בלימוד ההמון, אלא דאג לרווחתם, בייחוד כשהוא ראה שהם רעבים (ראה מרקוס ו:44-34) או ללא תעסוקה (ראה מתי כ:23). הוא לא דאג רק לגברים ולנשים, אלא גם לדגי הים, לעוף השמים, לצמחים ולעצים, לכל הדברים, גדולים כקטנים. הוא ראה את הבריאה כולה ואימצה לחיקו. אך הוא עשה יותר מרק לראות, הוא נגע בחייהם של אנשים, הוא דיבר אליהם, עזר להם והביע חמלה לנזקקים. לא זו בלבד, אלא שהוא היה נסער ובכה (ראה יוחנן יא:44-33) והוא פעל כדי לשים קץ לסבל, ליגון, לצער ולמוות. 

 

ישוע לימד אותנו להיות רחמנים כאבינו שבשמיים (ראה לוקס ו:36). במשל השומרוני הטוב (ראה לוקס י:37-29), הוא גינה את מי שלא מסייע לזולת בעת צרה, את מי ש"עובר לצד השני" (ראה לוקס י:32-31). במתן הדוגמה הזו, הוא לימד את מאזיניו ואת תלמידיו בעיקר, לעצור ולסייע להקל את סבלו של העולם הזה ואת כאבם של אחינו ואחיותינו בכל האמצעים שברשותנו, החל מהזמן שלנו, לא משנה עד כמה אנחנו עסוקים. לעתים קרובות האדישות מחפשת תירוצים: שמירה על כללי הטקס, התמקדות בדברים שיש לעשות, הסתתרות מאחורי עיוניות ודעות קדומות שמפלגות אותנו.

 

הרחמים הם ליבו של אלוהים. עליהם להיות גם ליבם של הבנים למשפחה הגדולה האחת של ילדיו: לב שקצב פעימותיו גובר בכל פעם בה כבוד האדם – כהשתקפות של פני האלוהים בברואיו – נמצא בנידון. ישוע אומר לנו שאהבה לזולת – לגרים, לחולים, לאסורים, לחסרי הדיור ואף לאויבינו – היא אמת המידה לפיה אלוהים ישפוט את מעשינו. גורלנו הנצחי תלוי בכך. אין זה מפתיע שפאולוס השליח אומר לנוצרים של רומא לשמוח עם השמחים ולבכות עם הבוכים (ראה רומים יב:15) או שהוא מעודד את הקורינתיים לאסוף תרומות כאות לסולידריות עם החברים הסובלים בכנסייה (ראה קורינתים א' טז:3-2). וכפי שיוחנן הקדוש כותב: "מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִכְסֵי הָעוֹלָם וְהוּא רוֹאֶה אֶת אָחִיו בְּמַחְסוֹר וּמוֹנֵעַ אֶת רַחֲמָיו מִמֶּנּוּ, אֵיךְ תַּעֲמֹד בּוֹ אַהֲבַת אֱלֹהִים?" (יוחנן א' ג:17; ראה יעקב ב:16-15).

 

זוהי הסיבה ש"חיוני ביותר, עבור הכנסייה ועבור אמינות בשורתה, שהיא עצמה תחייה את הרחמים ותעיד עליהם. על פעולותיה ומחוותיה להביע רחמים, כדי לגעת בליבם של הכול ולהעניק להם השראה למצוא פעם נוספת את הדרך שמובילה אל האב. האמת הראשונה של הכנסייה היא אהבת המשיח. הכנסייה עושה עצמה למשרתת של אהבה זו ומתווכת אותה לכל בני האדם: אהבה שמוחלת ומביעה את עצמה בהקרבה עצמית. לפיכך, באשר הכנסייה נמצאת, יש לראות גם את רחמי האב. בפּרוֹקְיִוֹת שלנו, בקהילות, בהתאגדויות ובתנועות,  או בקצרה - בכל מקום בו ישנם נוצרים, על כולם למצוא נווה מדבר של רחמים". [20]

 

גם אנו, אפוא, נקראים להפוך את החמלה, האהבה, הרחמים והסולידריות לדרך חיים של ממש, לכללי התנהגות ביחסינו זה עם זה. [21] הדבר דורש את חזרתם של לבבותינו בתשובה: על חסד האלוהים להפוך את לבבות האבן שלנו ללבבות בשר (ראה יחזקאל לו:26), לפתוח אותם לזולת בסולידריות אמתית. שהרי סולידריות אמתית היא יותר מ"תחושת חמלה מעורפלת או התרעמות רדודה למראה אסונותיהם של רבים אחרים, קרובים או רחוקים". [22] סולידריות היא "נחישות יציבה ועקבית להתחייב לטובת הכלל, רוצה לומר לטובתו של הכלל ושל כל פרט ופרט, מכיוון שלמעשה כולם ערבים לכולם", [23] מכיוון שחמלה נובעת מאחווה.

 

כשהיא מובנת כך, הסולידיות היא הגישה המוסרית והחברתית המתאימה ביותר שנובעת ממודעות לפורענויות של ימינו ולתלות ההדדית הגדלה בין חייהם של פרטים וקהילות לבין חייהם של גברים ונשים בשאר העולם, בייחוד בעולם שעבר תהליך של גלובליזציה. [24]

 

בניין תרבות של סולידריות ורחמים כדי להתגבר על האדישות

 

6. הסולידריות, כערך מוסרי וכגישה חברתית שנולדת מחזרה אישית בתשובה, קוראת למחויבות מצד האחראים לחינוך.

בראש ובראשונה אני חושב על המשפחות, שנקראות לשליחות עיקרית וחיונית של חינוך. משפחות הן המקום הראשון בו ערכי האהבה והאחווה, האחדות והשיתוף, הדאגה והטיפול בזולת נחיים ונמסרים. הן גם הסביבה המועדפת להעברת האמונה, החל מאותן מחוות ראשונות ופשוטות של אדיקות דתית שאימהות מלמדות את ילדיהן. [25]

 

מורים, שעל כתפיהם האתגר ללמד את הילדים ואת הנוער בבתי הספר ובמקומות אחרים, צריכים להיות מודעים לכך שהמחויבות שלהם כוללת גם את הפנים המוסריים, הרוחניים והחברתיים של החיים. ניתן למסור את ערכי החירות, הכבוד ההדדי והסולידריות מגיל קטן ביותר. בדבריו על החינוך, האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר אמר: "כל סביבה חינוכית יכולה להיות מקום לפתיחות לנשגב ולזולת, מקום של דיאלוג, לכידות והאזנה קשובה, בו צעירים חשים מוערכים בשל יכולותיהם האישיות ועושרם הפנימי ולמדים להעריך את אחיהם ואחיותיהם. יהי רצון שצעירים ילמדו להרגיש את השמחה שמגיעה ממעשי צדקה וחמלה יומיומיים כלפי הזולת ומלקיחת חלק פעיל בניינה של חברה הומאנית יותר ומלאת אחווה". [26]

 

גם על אנשי תקשורת המחויבות לחינוך ולעיצוב הנפש, בייחוד בימינו, בהם אמצעי העברת המידע והתקשורת נפוצים כל כך. חובתם היא בראש ובראשונה לשרת את האמת ולא אינטרסים פרטניים. שכן התקשורת "לא רק מספקת לנו מידע, אלא גם מעצבת את דעתם של קהליה וכך היא יכולה לתרום רבות לחינוכו של הנוער. חשוב לעולם לא לשכוח שהקשר בין חינוך לתקשורת הדוק ביותר: החינוך מתרחש הודות לתקשורת, שמפשיעה, לטובה או לרעה, על עיצוב נפשו של האדם". [27]

 

על אנשי תקשורת גם לשים לב לכך שהדרך בה המידע מושג ומתפרסם תהיה תמיד חוקית ומקובלת מוסרית.

 

שלום: פרי תרבות הסולידריות, הרחמים והחמלה

 

7. עם מודעות לאיום שמהווה הגלובליזציה של האדישות, עלינו להכיר בכך שבתרחיש שתיארתי זה עתה, ישנן גם יוזמות חיוביות רבות שמעידות על החמלה, הרחמים והסולידריות אליהן הן מסוגלות.

 

כאן אציע מספר דוגמאות של מחויבות רואיה לשבח, שמדגימות את הדרך בה ניתן להתגבר על האדישות בבחירה לא לעצום את עינינו לזולת. אלו מייצגות מעשי טובים בדרך לחברה הומאנית יותר.

 

ישנם ארגונים לא-ממשלתיים וארגוני צדקה רבים, בתוך הכנסייה ומחוצה לה, שחבריהן מתמודדים עם קשיים וסכנות, בינות למגפות, לאסונות ולעימותים מזויינים, בדאגה לפצועים ולחולים ובקבורת המתים. אזכיר, כמו כן, את אותם פרטים וקבוצות שמסייעים למהגרים שחוצים מדבריות וימים בחיפוש אחר חיים טובים יותר. המעשים הללו הם מעשי גמילות חסדים שבגוף וברוח ועל פיהם נישפט בסוף חיינו.

 

אני חושב, כמו כן, על העיתונאים והצלמים שמעצבים את דעת הקהל בנוגע למצבים קשים שמטרידים את מצפוננו ועל כל מי שמקדיש עצמו להגנת זכויות האדם, בייחוד זכויותיהם של מיעוטים אתניים ודתיים, אוכלוסיות ילידיות, נשים וטף והפגיעים ביותר מבין אחינו ואחיותינו. מבין אלו ישנם גם כוהנים ושליחי-בשורה שכרועים טובים נשארים לצד צאן מרעיתם ותומכים בו, ללא חשש מסכנה ומקושי, בייחוד במהלך עימותים מזויינים.

 

מה רבות המשפחות, שבינות לקשיים תעסוקתיים וחברתיים, מקריבות רבות כדי לספק לילדיהן חינוך שנוגד את התרבות הרווחת, לערכי הסולידריות, החמלה והאחווה! מה רבות המשפחות שפותחות את ליבן ואת בתיהן לנזקקים, כפליטים והמהגרים! ברצוני להודות במיוחד לכל האנשים, המשפחות, הפרוקיות, הקהילות הדתיות, המנזרים והכנסיות שמגיבים ברצון לקריאתי לקבל בשעריהן משפחת פליטים. [28]

 

לבסוף, אזכיר את הצעירים שמצטרפים למעשי סולידריות ואת כל אלה שמסייעים בנדיבות לשכניהם שנמצאים במצוקה, בערים ובכפרים ובכל מקום ברחבי העולם. אני מודה לכול מי שמעורב במאמצים שכאלה, שלעתים קרובות פועלים בלא כל פרסום, ומעודד אותם. הרעב והצמא שלהם לצדק ימולאו, רחמיהם יובילום למצוא רחמים, כעושי-שלום, הם יקראו בני האלוהים (ראה מתי ה:9-6).

 

שלום כאות בשנת היובל של הרחמים

 

8. ברוח שנת היובל של הרחמים, כולנו נקראים להבין כיצד האדישות יכולה להתבטא בחיינו ולפעול בצורה ממשית כדי לשפר את העולם סביבנו, החל ממשפחותינו, שכנינו ומקומות העבודה שלנו. 

 

גם החברה האזרחית נקראת למחוות מיוחדות ואמיצות של דאגה לחבריה החלשים ביותר, כאסירים, מהגרים, מובטלים וחולים.

 

בכל הנוגע לאסירים, נראה שבמקרים רבים ישנו צורך באמצעים מוחשיים כדי לשפר את תנאי המחייה שלהם, בתשומת לב מיוחדת לעצורים הממתינים למשפט. [29] יש לזכור שמטרתן של סנקציות פליליות היא שילוב מחדש בחברה ולכן על חוקי המדינה לשקול את האפשרות לכונן עונשים אחרים מלבד כליאה. בהקשר זה, ארצה לקרוא פעם נוספת לרשויות המדינה לבטל את עונש המוות במקומות בהם זה מתקיים ולשקול את האפשרות למתן חנינה.

 

בכל הנוגע למהגרים, ארצה לבקש שהמקרים השונים של המהגרים ייבחנו כך שתוך שמירה על זכויות וחובות הדדיות, הדבר יישקף מוכנות לקבל את פניהם של מהגרים ולאפשר את שילובם. יש לתת את הדעת בעיקר לתנאים לתושבות כחוק, מכיוון שהצורך לחיות בהיחבא עלול להוביל להתנהגות עבריינית.

בשנת היובל הזו, ארצה לקרוא למנהיגי האומות למחוות מוחשיות לטובת אחינו ואחיותינו שסובלים ממחסור בתעסוקה, באדמה ובדיור. אני חושב על יצירתם של מקומות עבודה מכובדים כדי להיאבק במגפה החברתית של האבטלה, שמשפיעה על משפחות רבות ועל צעירים רבים, עם השפעות איומות על החברה כולה. האבטלה גובה מחיר כבד מתחושות הכבוד והתקווה של האנשים והטבות רווחה שונות למובטלים ולמשפחותיהם, הכרחיות ככל שתהיינה, יכולות לפצות על כך רק בצורה חלקית. יש לתת תשומת לב מיוחדת לנשים – שלרוע המזל עדיין מתמודדות עם אפליה במקום העבודה – ולקבוצות שונות של עובדים שתנאיהם לא בטוחים או מסוכנים וששכרם לא תואם את חשיבות שליחותם החברתית.

 

לבסוף, אני מביע את תקוותי שצעדים מועילים יינקטו כדי לשפר את תנאי המחייה של החולים, תוך הבטחת גישה לכולם לטיפול רפואי ולתרופות חיוניות לחיים, כמו גם האפשרות לטיפול סיעודי.

 

בהביטם אל מעבר לגבולותיהם, גם מנהיגי המדינות נקראים לחדש את יחסיהם עם עמים אחרים ולאפשר את שיתופים והיכללותם האמתית בחיי הקהילה הבינלאומית כדי להבטיח את קיומה של אחווה גם במשפחת העמים.

 

בעודי חושב על כך, ארצה לקרוא קריאה משולשת למנהיגי העמים: להימנע מעירוב עמים אחרים בסכסוכים ובמלחמות שהורסות לא רק את מורשתם החומרית, התרבותית והחברתית, אלא בטווח הארוך גם את השלמות המוסרית והרוחנית שלהם; לוותר על חובן הבינלאומי של המדינות העניות ביותר או לנהלו בצורה ברת-קיימא; ולאמץ מדיניות של שיתוף פעולה שבמקום להתרפס בפני רודנותן של אידיאולוגיות מסוימות, תכבד את ערכיהן של אוכלוסיות מקומיות ובכל מקרה שהוא לא תוכחנה עצמן כהרסניות לזכותו הבסיסית והמהותית של העובר לחיים.

 

אני מפקיד את ההרהורים הללו, יחד עם איחוליי לשנה החדשה, בידי תפילתה של מרים העלמה הברוכה, אימנו, שדואגת לצרכי המשפחה האנושית שלנו, כדי שהיא תזכה עבורנו מבנה ישוע, שר השלום, במענה לתפילותינו ובברכת מעשינו ביומיום למען עולם מאוחד ומלא אחווה.

 

מהוותיקן, 8 בדצמבר 2015

חג עיבורה ללא-רבב של מרים העלמה הברוכה

פתיחת שנת היובל המיוחדת של הרחמים

[1] מועצת הוותיקן השנייה, החוקה הפסטורלית השמחות והתקוות, 1.

[2] ראה: שם, 3.

[3] בולה לציון שנת היובל המיוחדת של הרחמים פני הרחמים, 15-14.

[4] ראה: בנדיקטוס השישה-עשר, אינציקליקה אהבה באמת, 43.

[5] ראה: שם, 16.

[6] פאולוס השישי, אינציקליקה קידמת העמים, 42.

[7] "בעוד החברה עוברת תהליך גלובליזציה הולך ומתרחב, הדבר עושנו שכנים אך לא עושנו אחים. השכל, בכוחות עצמו, מסוגל לתפוש את השוויון בין בני האדם ולהעניק יציבות לדו-קיום האזרחי המשותף ביניהם, אך הוא לא יכול לכונן אחווה" (בנדיקטוס השישה-עשר, אהבה באמת, 19).

[8] פרנציסקוס, איגרת שליחית שמחת הבשורה, 60.

[9] ראה: שם, 54.

[10] פרנציסקוס, מסר לזמן הציפייה, 2015.

[11] ראה: פרנציסקוס, אינציקליקה השבח לך, 92.

[12] ראה: שם, 51.

[13] בנדיקטוס השישה-עשר, נאום בפני הסגל הדיפלומטי הממונה בכס הקדוש, 7 בינואר 2013.

[14] שם.

[15] ראה: בנדיקטוס השישה-עשר, דברים במהלך יום ההרהור, הדיאלוג והתפילה למען השלום והצדק בעולם, אסיזי, 27 באוקטובר 2011.

[16] ראה: שמחת הבשורה, 237-217.

[17] "עד שיתהפכו הדחייה וחוסר השוויון בין העמים, לא ניתן יהיה למגר את האלימות. העניים והעמים העניים מואשמים באלימות, אך ללא שוויון הזדמנויות צורות התוקפנות והסכסוך השונות תמצאנה קרקע פורייה לגדול ולהתפוצץ בסופו של דבר. כשחברה – מקומית, לאומית או עולמית – מוכנה להותיר חלק ממנה בקצוות, שום תכנית פוליטית או משאבים שמוקצים לאכיפת החוק או מערכות ביון אינם יכולים להבטיח את השקט בצורה מוחלטת. כך הם פני הדברים לא רק מכיוון שאי-שוויון מעורר תגובות אלימות ממי שמודר מהמערכת, אלא מכיוון שהמערכת החברתית-כלכלית אינה צודקת משורשה. ממש כפי שהטוב נוטה להתפשט, השפעותיה האיומות של הסבלנות לרוע, שהוא אי-צדק, נוטות להתפשט ולחתור בשקט תחת כל מערכת פוליטית וחברתית שהיא, גם אם היא נראית יציבה" (שמחת הבשורה, 59). 

[18] ראה: השבח לך, 31 ו-48.

[19] פרנציסקוס, מסר ליום השלום העולמי 2015, 2.

[20] פני הרחמים, 12.

[21] ראה: שם, 13.

[22] יוחנן-פאולוס השני, אינציקליקה הדאגה החברתית, 38.

[23] שם.

[24] ראה: שם.

[25] ראה: פרנציסקוס, שיעור בקבלת הקהל השבועית של ה-7 בינואר 2015.

[26] בנדיקטוס השישה-עשר, מסר ליום השלום העולמי 2012, 2.

[27] שם.

[28] ראה: פרנציסקוס, תפילת 'המלאך', 6 בספטמבר 2015.

[29] ראה: נאום בפני נציגי האיגוד הבינלאומי לדיני עונשין, 23 באוקטובר 2014.