דרשת האפיפיור במיסה ביום ה' הגדול 2015

"יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף-זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ" (תהילים פט:22).

 

זוהי משמעות דברי האדון כשהוא אומר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו" (פס. 20). זוהי, כמו כן, מחשבתו של אבינו בכל פעם בה הוא "פוגש" בכוהן. והוא ממשיך ואומר: "וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ ... הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי" (פס. 27,25).

 

אכן יאה להיכנס, יחד עם מחבר ספר תהילים, למונולוג של אלוהים. הוא מדבר עלינו, כוהניו, רועיו. אבל למעשה, לא מדבור במונולוג אמתי, שכן הוא אינו היחיד שמדבר. האב אומר לישוע: רעיך, האוהבים אותך, יכולים לומר לי בדרך מיוחדת: 'אתה אבי'" (ראה: יוחנן יד:21). אם האדון עוסק כה רבות בלסייע לנו, הרי זאת מכיוון שהוא יודע שמשימתנו, משיחת מאמיניו, אינה קלה - היא תובענית; היא יכולה להתיש אותנו. אנו חווים זאת בצורות רבות: החל מהעייפות הרגילה הבאה אלינו משליחותינו היומיומית וכלה בתשישות המחלה, המוות ואף מוות על קידוש האמונה.

 

עייפותם של כוהנים! היודעים אתם מה רבות מחשבותיי על תשישות זו, שכולכם חווים? אני חשוב על כך ואני מתפלל על כך לעתים קרובות, בייחוד כשאני עצמי עייף. אני מתפלל עבורכם בעודכם עמלים בקרב עם האלוהים הנמצא באחריותכם, רבים מכם עושים זאת במקומות בודדים ומסוכנים. תשישותנו, כוהנים יקרים, היא כקטורת העולה חרישית לשמיים (ראה: תהילים קמא:2, התגלות ח:4-3). תשישותנו הולכת היישר לליבו של האב.

 

דעו שמרים העלמה המבורכת מודעת היטב לעייפות זו ומביאה אותה היישר לאדון. כאמנו, היא יודעת כשילדיה תשושים וזוהי דאגתה הגדולה ביותר. "ברוכים הבאים! נוחו, ילדיי. נדבר אחר כך...". "בכל פעם בה אנו מתקרבים אליה, היא אומרת לנו: "האין אני עמך כאן, אני - אמך?" (ראה: שמחת הבשורה, 286). ולבנה היא תאמר, כפי שעשתה בקנה, "אֵין לָהֶם יַיִן" (יוחנן ב:3).

 

ייתכן ובכל פעם בה אנו מרגישים עמוסים מעבודתנו הפסטורלית, אנו נתפתה לנוח ככל העולה על רוחנו, כאילו המנוחה עצמה לא הייתה אף היא מתנה מעם האלוהים. אל לנו ליפול לניסיון זה. תשישותנו יקרה בעיני ישוע שמאמצנו אל חיקו ומרימנו מעלה. "בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה" (מתי יא:28). בכל פעם בה כוהן מרגיש שהוא "גוסס מעייפות", אך מסוגל ליפול בהשתחוויה ולומר: "האדון, זה מספיק להיום", ולהפקיד עצמו בידי האב, הוא יודע שהוא לא ייפול אלא יתחדש. מי שמושח את עם האלוהים בשמן, נמשח בעצמו על ידי האדון: "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר" (ישעיה סג:3).

 

הבה לא נשכח שהמפתח לשליחות כוהנית פורה היא הדרך בה אנו נחים ובנקודת המבט שלנו על הדרך בה האדון מתמודד עם התשישות שלנו. מה קשה ללמוד לנוח! הדבר מעיד רבות על הביטחון שלנו ועל יכולתנו להפנים שגם אנחנו חלק מהצאן: אנו זקוקים לעזרתו של הרועה. ניתן לשאול מספר שאלות בעניין זה.

 

האם אני יודע לנוח בקבלת האהבה, התודה והחיבה שאני זוכה להן מעמו הנאמן של אלוהים? או שברגע שעבודתי הפסטורלית תמה, אני תר אחר בילויי פנאי מעודנים יותר, כאלו שאינם שייכים לעניים אלא מסופקים על ידי חברה צרכנית? האם עבורי רוח הקודש הינה "מנוחה בעת תשישות" או שהיא משהו ששומר עליי עסוק? האם אני יודע לחפש אחר עזרה מכוהן חכם? האם אני יודע לקחת פסק זמן מעצמי, מהדרישות שאני מציב בפני עצמי, מהחיפוש שלי אחר עצמי וההיטמעות שלי בעצמי? האם אני יודע כיצד לבלות זמן עם ישוע, עם האב, עם מרים העלמה ויוסף הקדוש, עם הקדושים המגנים שלי ולמצוא מנוחה בדרישותיהם שלהם, הנעימות והקלות ובהנאותיהם, שכן הם נהנים מחברתי, ובדאגותיהם ובאמות המידה שלהם, שכל עניינם הוא גדולתה של אהבת האלוהים? האם אני יודע כיצד לנוח מאויבי, בחסות האדון? האם אני עסוק רבות בדרך בה עליי לדבר ולנהוג או שאני מפקיד עצמי בידי רוח הקודש, שתלמד אותי את שעליי לומר בכל מצב? האם אני דואג לשווא או שכמו פאולוס, אני מוצא מנוחה בלומר: "יוֹדֵעַ אֲנִי בְּמִי הֶאֱמַנְתִּי וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁהוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶת פִּקְדוֹנִי לַיּוֹם הַהוּא" (השנייה אל טימותיאוס א:12)?

 

הבה נחזור לרגע למה שהליטורגיה של היום מתארת כעבודתו של הכוהן: "לְבַשֵּׂר עֲנָוִים ... לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה" (ישעיהו סא:2-1). גם ישעיה מזכיר את חשיבת שבורי הלב וניחום הסובלים.

 

לא מדובר משימות מכאניות גרידא, כמו ניהול משרד, בניין בית קהילה או תכנון מגרש כדורגל לנוער של הקהילה ... המשימות עליהן ישוע מדבר דורשות את היכולת להפגין חמלה; על ללבותינו ל"נוע", להיות מעורבים לחלוטין בביצוען. עליו לשמוח עם זוגות נישאים; עלינו לצחוק עם ילדים המובאים לאגן הטבילה; עלינו ללוות ארוסים טריים ואת משפחותיהם; עלינו לסבול עם המקבלים את משיחת החולים במיטותיהם בבית החולים; עלינו להתאבל עם מי שקובר את אהוביו ... אם אין לנו לב פתוח, כל הרגשות הללו יכולים להתיש את ליבו של הרועה. עבורנו הכוהנים, מה שמתרחש בחיי אנשינו אינו דומה למבזק חדשות: אנחנו מכירים את האנשים שלנו, אנו חשים את שמתרחש בליבם. ליבנו שלנו, המשתתף בסבלותיהם, מרגיש יחד עמם (com-passione, באיטלקית - "להתייסר עם"), תשוש, שבור לאלפי רסיסים, מונע ואפילו מתכלה על ידי אנשינו. קחו זאת ואכלו זאת ... אלו הן המילים שכוהנו של ישוע לוחש ללא הרף בשעה שהוא מטפל בעמו הנאמן: קחו זאת, אכלו זאת, שתו זאת ... בדרך זו חיי הכהונה שלנו ניתנים בשירות, בקרבה לעם האלוהים והדבר תמיד משאיר אותנו תשושים.

 

ברצוני לחלוק עמכם צורות שונות של תשישות בהן הגיתי.

 

ישנה מה שניתן לקרוא לה "התשישות של האנשים, תשישות ההמון". עבור האדון ועבורנו, הדבר יכול להתיש מאד - כך מספר לנו הבשורה - ואף על פי כן זו תשישות טובה, עייפות פורייה ומשמחת. העם שהלך בעקבות ישוע, המשפחות שהביאו את ילדיהם אליו כדי שיברך אותם, אלה שנרפאו, אלה שבאו עם החברים שלהם, הצעירים שהתרגשו מאדונם, הם אפילו לא הותירו לו זמן לאכול. אבל האדון מעולם לא מתעייף מלהיות עם עמו. אדרבא, הוא נראה כמחודש מנוכחותם (ראה שמחת הבשורה, 11). תשישות זו, באמצע העבודה, היא חסד ממנו כל הכוהנים יכולים להיות מוזנים (ראה: שם, 279). ומה יפה היא! אנשים אוהבים את כוהניהם, הם רוצים וזקוקים לרועיהם! המאמינים לעולם לא עוזבים אותנו מבלי מעש, אלא אם כן אנחנו מחביאים את משרדינו או נוסעים במכוניותינו ומרכיבים משקפי שמש. ישנה עייפות טובה ובריאה. זוהי תשישותו של כוהן שמתהדר בריח צאנו, אך גם מחייך את חיוכו של אב השמח בילדיו או נכדיו. אין לכך דבר עם אלו המכוסים בבשמים יקרים ומביטים באחרים ממרחק רב ומלמעלה (ראה: שמחת הבשורה, 97). אנחנו רעי הכלה: זוהי שמחתנו. אם ישוע רועה את הצאן בקרבנו, אין אנו יכולים להיות עגומים, נוגים או חמור מכך, משועממים. ריחו של הצאן וחיוכו של האב. עייפים, כן, אך שמחים כמי ששומעים את האדון אומר: "בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי" (מתי כה:34).

 

ישנו, כמו כן, סוג של תשישות אותו ניתן לכנות "תשישות האויבים". השטן ומשרתיו לא ישנים לעולם ומכיוון שאוזניהם אינן יכולות לעמוד למשמע דבר האלוהים, הם פועלים ללא הרף להשתיק דבר זה ולעוותו. להתעמת אתם הוא עניין מתיש ביותר. מדובר לא רק בעשיית הטוב, עם כל המאמצים שכרוכים בכך, אלא גם בהגנה על הצאן ועלינו מפני הרע (ראה: שמחת הבשורה, 83). השטן ערמומי יותר מאתנו והוא יכול למוטט בין רגע את מה שדרש מאתנו שנים של סבלנות כדי לבנות. כאן עלינו להתחנן לחסד ללמוד לאזן - וזהו הרגל חשוב שיש לרכוש -: להפיג את הרע מבלי לעקור את השיבולים הטובות או להתיימר להגן כמעין גיבורי-על על מה שרק האדון יכול להגן. כל זה מאפשר לנו לעמוד על המשמר בפני מעמקי העוולה, בפני לעג הרשעים. במצבי תשישות אלה, האדון אומר לנו: ,הִתְעוֹדְדוּ! אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָם!" (יוחנן טז:33). דבר האלוהים מעניק לנו כוח.

 

ולבסוף - ואני אומר לבסוף שמא תהיו תשושים מידי בשל דרשה זו! - ישנה גם "התשישות מעצמנו" (ראה: שמחת הבשורה, 277). זו יכולה להיות התשישות המסוכנת מכול. הדבר נובע מכך ששני סוגי התשישות האחרים נובעים מהיותנו חשופים, מהיציאה אל מחוץ לעצמנו כדי למשוח ולהילחם (שכן עבודתנו היא לטפל באחרים). אך הסוג השלישי של התשישות "מתייחס לעצמו": זהו חוסר שביעות רצון מעצמנו, אך לא חוסר שביעות רצון של מישהו שמתעמת ישירות עם עצמו ומודה בכנות במלא חטאיו ובצורכו ברחמי האלוהים, בעזרתו; אנשים שכאלה מבקשים עזרה וממשיכים הלאה. כאן מדובר בתשישות שנובעת מ"לרצות אך לא לרצות", מלוותר על הכול אך להמשיך לכמוה לסירי הבשר של מצרים, מלהשתעשע באשליה של להיות מישהו אחר. אני אוהב לכנות תשישות מסוג זה "לפלרטט עם ארציות רוחנית". כשאנחנו לבד, אנחנו מבינים כמה מקומות בחיינו ספוגים בארציות זו, במידה כה רבה עד שייתכן ונרגיש שלא ניתן יהיה לעולם לשטוף אותה לחלוטין. זה יכול להיות סוג מסוכן של תשישות. ספר ההתגלות מראה לנו את הסיבה לתשישות זו: "יֵשׁ לְךָ סַבְלָנוּת וְסָבַלְתָּ בִּגְלַל שְׁמִי וְלֹא עָיַפְתָּ. אֲבָל יֵשׁ לִי טַעֲנָה נֶגְדְּךָ, כִּי עָזַבְתָּ אֶת אַהֲבָתְךָ הָרִאשׁוֹנָה" (התגלות ב:4-3). רק אהבה מעניקה מנוחת אמת. מה שלא נאהב הופך למעייף ובבא הזמן, מביא עמו תשישות מזיקה.

 

הסמל העמוק והסתום ביותר של הדרך בה האדון מתמודד עם התשישות הפסטורלית שלנו היא ש"בְאַהֲבָתוֹ אֶת הַשַּׁיָּכִים לוֹ בָּעוֹלָם, אָהַב אוֹתָם עַד תֹּם" (יוחנן יג:1): ברחיצת הרגליים של תלמידיו. אני אוהב לחשוב על כך כעל "הטיהור של התלמידוּת". האדון מטהר את דרך התלמידוּת עצמה. הוא "מתערב" בנו (שמחת הבשורה, 24), נעשה לאחראי אישי בהסרתו של כל רבב, של כל הערפיח המטונף והארצי שנצמד אלינו במסעות שאנו עורכים בשמו.

 

על פי כפות הרגליים שלנו, אנו יכולים להעיד על מצבו של גופנו כולו. הדרך בה אנו הולכים בעקבות האדון מגלה לנו מה מצבו של ליבנו. הפצעים על רגלינו, הנקעים שלנו והתשישות שלנו, הם אותו לדרך בה הלכנו אחריו, לשבילים בהם צעדנו בחיפוש אחר השה האובד ובהובלת הצאן למרעות דשא ולמי מנוחות (ראה: שמחת הבשורה, 270). האדון רוחץ אותנו ומנקה אותנו מכל הלכלוך שכפות רגלינו צברו בהליכה אחריו. זהו דבר קדוש. אל תתנו לרגליכם להישאר מלוכלכות. כמו פצעי מלחמה, האדון מנשק אותן ורוחץ אותן מהלכלוך של עמלנו.

 

התלמידוּת שלנו עצמה מטוהרת על ידי ישוע, כך שנוכל בצדק להרגיש שמחים, מלאים, חופשיים מפחד ואשמה ונידחף לצאת החוצה, אף אל קצוות הארץ, לכל פריפריה. בדרך זו נוכל להביא בשורות טובות לנזנחים ביותר, ביודענו שהוא עמנו תמיד, אף עד קץ הימים! ובבקשה, הבה נבקש את החסד ללמוד כיצד להיות תשושים, אך תשושים בדרכים הטובות ביותר!