דרשת חג המולד של הוד קדושתו האפיפיור פרנציסקוס

"הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיהו ט:1). "לְפֶתַע נִצַּב עֲלֵיהֶם מַלְאַךְ יהוה וּכְבוֹד יהוה נָגַהּ סְבִיבָם" (לוקס ב:9). כך הליטורגיה של לילה קדוש זה מציגה לנו את לידת המושיע: כאור החודר ומפיג את חשכת המעמקים. נוכחות האדון בקרב עמו מבטלת את יגון התבוסה וייסורי העבדות ומביאה לעולם אושר ושמחה.

גם אנו הגענו לבית האלוהים בלילה מבורך זה. חצינו את החושך המכסה את הארץ, מונחים באש האמונה המאירה את דרכנו ומוחיים בידי התקווה למצוא את ה"אור הגדול". בפתיחת ליבנו, גם אנו יכולים להרהר בנס של אותו ילד-שמש, שבזריחתו ממעל, מאיר את האופק.

מקורות החשכה המכסה את הארץ אבדו במרוצת הדורות. הבה נתבונן ברגע האפל בו בוצע פשעה הראשון של האנושות, כשידו של קין, סומא מקנאה, הרגה את הבל אחיו (ראה: בראשית ד:8). כתוצאה מכך, הדורות החולפים צולקו באלימות, מלחמות, שנאה ודיכוי. אבל האלוהים, שבעשותו אדם בצלמו ודמותו יצר בו ממד של ציפייה, המתין. הוא המתין זמן כה רב עד שבשלב כלשהו נדמה היה שהוא ויתר כליל. אך לא היה באפשרותו לוותר, שכן הוא אינו יכול להתכחש לעצמו (ראה: השנייה אל טימותאוס ב:13). לכן, הוא המשיך להמתין בסבלנות למראה שחיתות העמים והאנשים. סבלנותו של האלוהים, כמה קשה להבין אותה: סבלנותו של האלוהים כלפינו!

במהלך ההיסטוריה, האור שמנפת את החושך מגלה לנו שהאלוהים הוא אב ושנאמנותו הסבלנית חזקה מכל אפלה והשחתה. זהו המסר של ליל חג המולד. אין לאלוהים התפרצויות של זעם או קוצר רוח; הוא נמצא שם תמיד, כמו האב במשל הבן האובד, מצפה בכיליון עיניים לראות מרחוק את דמותו של הבן האובד בדרכו חזרה; כל יום בסבלנות. סבלנות האלוהים.

נבואתו של ישעיה מכריזה על זריחתו של אור גדול הקורע את חשכת הליל. אותו האור נולד בבית לחם ומתקבל בזרועותיה האוהבות של מרים, באהבתו של יוסף, בתדהמתם של הרועים. כשהמלאכים בישרו את לידת הגואל לרועים, הם עשו זאת במילים הללו: "וְזֶה לָכֶם הָאוֹת: תִּמְצְאוּ תִּינוֹק מְחֻתָּל שׁוֹכֵב בְּאֵבוּס" (לוקס ב:12). ה"אות" הוא למעשה ענוות האלוהים, ענוות האלוהים המובאת עד לנקודת הקיצון שלה; זוהי האהבה שעמה, באותו הלילה, הוא לבש את חולשתנו, את סבלנו, את דאגותינו, את כמיהותינו ואת מגבלותינו. המסר לו כולם ציפו, אותו כולם חיפשו בעומק נשמותיהם, לא היה הוא אלא חמלת האלוהים: האלוהים המביט בנו בעיניים מלאות אהבה, המקבל על עצמו את עניינו, האלוהים המאוהב בקטנותנו.

בלילה קדוש זה, בעודנו מהרהרים בישוע העולל שזה עתה נולד ונח באבוס, אנו נקראים לעשות חשבון נפש. כיצד אנו מקבלים את חמלת האלוהים? האם אני מרשה לעצמי להילקח על ידי האלוהים, להתקבל על ידו או שמא אני מונע ממנו להתקרב? יתכן שנענה - "אבל אני מחפש את האדון!". אף על פי כן, העניין החשוב הוא לא לחפש אותו, אלא דווקא לאפשר לו לחפש אותי, למצוא אותי, ללטף אותי בחמלה. בניסוח פשוט, השאלה שמציב בפנינו העולל היא: האם אני מאפשר לאלוהים לאהוב אותי?

יתר על כן, האם יש בנו האומץ לקבל בחמלה את הקשיים והבעיות של הסובבים אותנו או שמא אנו מעדיפים פתרונות לא אישיים, היכולים להועיל אבל חסרים חום הבשורה? או עד כמה העולם זקוק לחמלה היום! סבלנות האלוהים, קרבת האלוהים, חמלת האלוהים.

התגובה הנוצרית אינה יכולה להיות אלא תגובתו של האלוהים לנוכח קטנותנו. יש לפגוש את החיים בטוב לב, בענווה. כשאנו מבינים שהאלוהים מאוהב בקטנותנו, שהוא הקטין את עצמו כדי להיטיב לפגוש אותנו, אין אנו יכולים שלא לפתוח את ליבנו לו ולקרוא לו: "אדון, עזור לי להיות כמוך, תן לי את חסד החמלה במצבים הקשים ביותר של החיים, תן לי את חסד הקרבה בפני כל צורך, את הענווה בפני כל סכסוך".

אחים ואחיות יקרים, בלילה קדוש זה אנו מתבוננים בתצוגת הלידה: שם "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט:1). אנשים חסרי יומרות, אנשים הפתוחים לקבל את מתנות האלוהים היו אלה שראו אור זה. אולם, אור זה לא נראה על ידי הגאוותנים, היהירים, על ידי אלה שחוקקו חוקים על פי מידותיהם שלהם, שהיו סגורים בפני הזולת. הבה נתבונן בעריסה ונתפלל בבקשה למרים המבורכת: "מרים, הראי לנו את ישוע!".