הדרשה של הוד קדושתו האפיפיור פרנציסקוס

ליל שימורים, תפילה וצום למען השלום

שבת, 7 בספטמבר 2013 – כיכר פטרוס הקדוש

"וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב" (בראשית א:12, 18, 21, 25). הסיפור המקראי על ראשית העולם והאנושות מספר לנו על אל שמתבונן בבריאה, במובן זה הוא אף מהרהר בה, ומכריז: "כי טוב". זה, אחים ואחיות יקרים, מאפשר לנו להיכנס לליבו של אלוהים ודווקא בתוכו, לקבל את המסר שלו.

 

אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: מהי משמעות המסר? מה הוא אומר לי, לכם, לכולנו?

 

1. הוא פשוט אומר לנו שבליבו ובשכלו של אלוהים, העולם שלנו הוא "בית ההרמוניה והשלום" ושזהו מרחב בו כולם יכולים למצוא את המקום הנכון להם ולהרגיש "בבית", "כי טוב". כל הבריאה כולה היא אחדות הרמונית וטובה, אך מעל לכל האנושות, ברואה בצלמו ובדמותו של אלוהים, היא משפחה אחת בה היחסים מאופיינים באחווה אמתית שאינה מתבטאת במלים בלבד: האחר הוא אח ואחות שיש לאהוב ומערכת היחסים שלנו עם אלוהים, שהוא אהבה, נאמנות וטוב, משקפת כל מערכת יחסים אנושית ומביאה הרמוניה לבריאה כולה. העולם של אלוהים הוא עולם בו כולם מרגישים אחראים לאחר, על טובתו של האחר. הערב, בהרהורים, צום ותפילה, כל אחד מאתנו, עמוק בליבו, צריך לשאול את עצמו: האם זה באמת העולם בו אני חפץ? האם זה באמת העולם אותו כולנו נושאים בליבנו? האם העולם שאנחנו רוצים הוא באמת עולם של הרמוניה ושלום בתוכנו, ביחסים שלנו עם אחרים, במשפחות, בערים, בתוך ובין עמים? האם אין משמעותה של חירות אמתית בחירה, בעולם הזה, בדרכי פעולה שמובילות לטובת הכלל ומונחות בידי האהבה?

 

2. אבל אז אנו תוהים: האם זה העולם בו אנו חיים? הבריאה משמרת את יופיה שממלא אותנו ביראה והיא נשארת דבר טוב. אבל יש גם "אלימות, מחלוקת, חוסר הסכמה, מלחמה". הדבר מתרחש כשבני אדם, פסגת הבריאה, מפסקים להרהר ביופי ובטוב ונסוגים לאנוכיות של עצמם.

 

כשהאדם חושב רק על עצמו, על האינטרסים שלו וכך ממקם את עצמו במרכז, כשהוא מרשה לעצמו להילכד ברשתם של אלילי השררה והכוח, כשהוא שם את עצמו במקום האלוהים, אז כל מערכות היחסים נשברות והכל נהרס; אז נפתחת הדלת לאלימות, לאדישות ולסכסוך. זה בדיוק מה שהקטע הזה מספר בראשית בא ללמדנו בסיפור נפילת האדם: האדם נכנס לסכסוך עם עצמו, הוא מבין שהוא ערום ומתחבא מכיוון שהוא מפחד (ראה: בראשית ג:10), הוא מפחד ממבטו של אלוהים. הוא מאשים את האישה, את זו שהיא בשר מבשרו (פס' 12): הוא מפר את ההרמוניה עם הבריאה, הוא מתחיל להרים את ידו על אחיו כדי להורגו. האם אנחנו יכולים לומר שמהרמוניה הוא עובר למצב של דיסהרמוניה? לא. אין דבר כזה "דיסהרמוניה"; או שיש הרמוניה או שאנו שוקעים בתהו ובהו, היכן שנמצאים אלימות, ויכוח, סכסוך, פחד...

 

בדיוק בתהו ובהו הזה אלוהים שואל את מצפון האדם: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" וקין משיב "לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (בראשית ד:9). שאלה זו מופנית גם אלינו, יהיה זה מואיל לשאול גם את עצמנו: האם אנחנו באמת שומרי אחינו? כן, אתה הוא שומר אחיך! המשמעות של להיות אנושי היא לדאוג זה לזה! אך כשההרמונה מופרת, מתחולל שינוי: האח שלו יש לדאוג ואותו יש לאהוב הופך ליריב בו יש להילחם, אותו יש להרוג. איזו אלימות מתרחשת באותו רגע, מה רבים הסכסוכים, מה רבות המלחמות שצילקו את תולדותינו! עלינו רק להפנות מבט אל עבר סבלם של כה רבים מאחינו ואחיותינו. זוהי לא שאלה של צירוף מקרים, אלא זו האמת: אנחנו מקיימים מחדש את קין בכל מעשה אלים ובכל מלחמה. כולנו! ואף היום אנחנו ממשיכים את תולדות מלחמת האחים, אף היום אנחנו מרימים את ידינו כנגד אחינו. אף היום אנחנו נותנים לעצמנו להיות מובלים על-ידי אלילים, על-ידי אנוכיות, על-ידי האינטרסים שלנו – והגישה הזו ממשיכה. הבאנו את כלי הנשק שלנו לידי שלמות, המצפון שלנו נרדם וחידדנו את הרעיונות שלנו כדי להצדיק את עצמנו. אנחנו ממשיכים לזרוע הרס, כאב, מוות, כאילו זה דבר נורמלי! אלימות ומלחמה מובילים אך ורק למוות, הם מדברים על מוות! אלימות ומלחמה הם שפתו של המוות!

 

לאחר הכאוס של המבול, כשחדל הגשם, הופיעה קשת בענן והיונה חזרה עם ענף עץ זית בפיה. היום, אני חושב על עץ הזית שנציגים מדתות שונות שתלו בפלצה זה מאיו בבואנוס איירס בשנת 2000, בבקשה שלא יהיה עוד כאוס, בבקשה שלא תהיה עוד מלחמה, בבקשה לשלום.

 

3. ובשלב זה אני שואל את עצמי: האם ניתן ללכת בדרך השלום? האם ביכולתנו לצאת ממערבולת הסבל והמוות? האם אנחנו מסוגלים לשוב ללכת ולחיות בדרכי שלום? בבקשה לעזרת האלוהים, תחת מבטה האמהי של מרים "מגינת אנשי רומא", מלכת השלום, אני אומר: כן, זה אפשרי בעבור לכולם! היום, מכל קצוות העולם, ארצה לשמוע אותנו זועקים: כן, זה אפשרי לכולם! או יותר טוב מזה, ארצה שכולנו, מקטן עד גדול, כולל אלו שמושלים במדינות, נגיב: כן, אנחנו רוצים את זה! אמונתי הנוצרית דוחקת בי להביט בצלב. מה רב רצוני שכל אנשי ונשות הרצון הטוב יביטו בצלב ולו לרגע! שם, אנחנו יכולים לראות את תשובתו של אלוהים: אלימות לא נענית באלימות, מוות לא נענה בשפת המוות. בשתיקת הצלב, שאון כלי הנשק חדל ושפת הפיוס, המחילה, הדו-שיח והשלום מדוברת. הערב, אני מבקש מהאדון שאנו, הנוצרים ואחינו ואחיותנו מדתות אחרות וכל אנשי ונשות הרצון הטוב, יזעקו בעוצמה: אלימות ומלחמה הן לעולם לא הדרך לשלום! יהי רצון שכולם יביטו במעמקיי מצפונם ויאזינו לאותה מילה שאומרת: השאירו את הרצון האנושי שמקשה את ליבכם מאחור, התגברו על האדישות שהופכת את לבכם לאטום לאחרים, כיבשו את ההגיון הממית שלכם ופיתחו את עצמכם לדו-שיח ולפיוס. הביטו בסבלות אחיכם – אני חושב על הילדים: הביטו בהם ... הבט בסבלות אחיך, אל תשלח ידך ואל תוסיף לסבל זה, בנה מחדש את ההרמוניה שהתנצפה; וכל זה מושג לא באמצעות סכסוך, אלא במפגש! יהיה רצון שרעש כלי הנשק יחדל! מלחמה היא לעד אות לכשלון השלום, זוהי תמיד תבוסה לאנושות. על דבריו של האפיפיור פאולוס השישי לחזור ולהישמע: "לא עוד איש כנגד רעהו, לא עוד, לעולם! ... לא עוד מלחמה, לא עוד מלחמה! (נאום בפני האומות המאוחדות, 1965). "השלום מביע את עצמו רק בקרבן, בסלחנות, ברחמים ובאהבה" (מסר לכבוד יום השלום העולמי, 1975). אחים ואחיות, מחילה, דו-שיח, פיוס – אלו הן מילות השלום, בסוריה האהובה, במזרח התיכון, בעולם כולו! הבה נתפללה הערב למען הפיוס והשלום, הבה נפעל למען הפיוס והשלום, הבה נהפוך כולנו, בכל מקום, לאנשים ונשים של פיוס ושלום! אמן כן יהיה רצון.