הרב דוד רוזן: באופן יחסי מצבם של הנוצרים במדינת ישראל טוב.

במסיבת עיתונאים שערך הועד היהודי אמריקני לרב דוד דוזן לקראת נאומו בפני הסינוד, ציין הרב רוזן את הכבוד הגדול להיות דובר יהודי בסינוד ואת תודתו לרבנות הראשית אליה הגיעה ההזמנה להופיע בפני הסינוד, שמינתה אותו.

הוא פתח והדגיש את חשיבות הקהילות הנוצריות למציאות של המזרח התיכון ושל מדינת ישראל בפרט, גם אם לא כל החברה בישראל מודעת לחשיבותם.

מה שמאפיין לדעתו את יחסם של הישראלים לנוצרים, זו הבורות וחוסר העניין. מעטים יודעים משהו על הנוצרים או הנצרות, אנשים נוטים לחיות במסגרות החברתיות המוכרות להם, וממעטים להיפגש עם קהילות אחרות המפגש עם הנצרות אינו על סדר היום החברתי, כמו גם ההכרה שלנו כיהודים, שאנו לא בראש סדר העדיפויות הכנסייתי. מעבר לבורות קיימות דעות קדומות שליליות, ולכן יש צורך בשינוי.

הרב רוזן אופטימי, הוא רואה את השינוי שחל בעקבות ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני במרץ 2000. ביקור זה חולל שינוי ביחסם של ישראלים רבים, אם כי לא כולם כמובן, לכנסיה הקתולית כשהבינו את כנות כוונותיה של הכנסייה ברצון לשיפור יחסי יהודים ונוצרים. האפיפיור הקודם היה פורץ דרך במובן זה, ראשון לנסח מחדש את מערכת היחסים המורכבת הזאת, האפיפיור הנוכחי בנדיקוטוס השישה עשר לקח על עצמו משימה חשובה ומרכזית לא פחות במיסוד מערכת היחסים. בביקורו, שנים אחדות לאחר הכתרתו, בארץ, בביקורו בבית הכנסת ברומא, במפגשיו עם נציגים יהודיים, הוא למעשה ממסד את היחס ליהודים והופך אותם כמעט לנורמה שלממשיכיו יהיה קשה להתעלם ממנה.

ביחס למצבם של הנוצרים בישראל, הדגיש הרב רוזן שאין לכך קשר ליחסי יהדות-נצרות אלא תוצר של חיים במדינה דמוקרטית. הם זוכים לחינוך טוב בבתי הספר הנוצרים, שתוצאות בחינות הבגרות מצביעים ממוצע תוצאות גבוה במיוחד יותר מהממוצע בבתי הספר היהודים

 

 

אי אפשר להתעלם מהאתגרים של החיים הנוצרים בארץ ובודאי לנוצרים החיים בשטחים הפלסטינים. מצבם מסובך יותר ונוטים להשליך ממצבם גם על מצב הנוצרים אזרחי מדינת ישראל. הנוצרים אזרחי המדינה הם חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי שלה, ורוצים לחיות בישראל. ביחס לדבריו של הארכיבישוף היווני קתולי מלכיתי אליאס שאקור, שפתח את דבריו בסינוד כי כל הערבים הנוצרים הם פליטים הסובלים עדיין מהטרגדיה של 1948, כשנקרעו מבתיהם, ענה הרב רוזן כי סיפורו האישי של האב שאקור משתקף באמירה כיוון שהוא בן הכפר איקרית שתושביו פונו מביתם עם הבטחה שיוחזרו, לאחר המלחמה, הבטחה שלא מומשה. עם זאת האב שאקור מנה מפעל חינוכי רחב בכפר עיבלין הכולל מוסדות חינוך מגיל הגן ועד אוניברסיטה, וספק אם היה יכול לבנות מפעל כזה לולא ישראל הייתה מדינה דמוקרטית המכבדת את אזרחיה. אין אפליה מכוונת כלפי ערבים ובודאי לא נוצרים, אם כבר, יש התעלמות. דוגמה לכך היה האירוע עם המסגד בנצרת, כשישראל בחרה בסופו של דבר לתמוך בכנסיה לאחר שפעמיים העדיפה את המסגד. רוזן סבור שמדינת ישראל בחברה בקהילה בעלת עדיפות מספרית. עם זאת, אם בוחנים את היחס המספרי בין מספר הנוצרים בארץ למספר היוזמות והארגונים שפועלים בתחום הבינדתי, אין לזה אח ורע.

כמובן יש מקום לשיפור, מדינת ישראל היא דמוקרטיה צעירה ולעיתים מתנהלת בצורה הראויה לתיקון, הקונפליקט מעיב על היחסים כמובן ויש מקום ליותר שיתוף, אך באופן יחסי, סיכם הרב רוזן, מצבם של הנוצרים במדינת ישראל, טוב ממצבם במדינות אחרות במזה"ת.

בתשובה לשאלה ביחס להצעת החוק הדורשת הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית טוען הרב רוזן שאין בכך שינוי, כיוון שזה יחזור על החוק הקיים היום לפיו כל מתאזרח צריך להצהיר על נאמנותו למדינה, שלפי הגדרתה בהכרזת העצמאות, היא מדינה יהודית. חשוב להבהיר שהמונח יהודי אינו מוצג במשמעותו הדתית אלא התרבותית, מדינה יהודית אין הכוונה למדינה דתית יהודית אלא למדינה בעלת אופי התרבותי המוכתב על ידי הרוב בישראל, המיעוט הוא חלק בלתי נפרד מהחברה הדמוקרטית.

בשאלה ביחס להקדשות של האפיפיור פיוס השנים עשר, ציין הרב רוזן לטובה את ההשהיה בתהליך התקדשותו, עד שלכאורה תתאפשר בחינה של מסמכים בארכיונים שצריכים להיפתח בעתיד. לכאורה מבחינת הכנסייה אין מניעה להתחיל בתהליך ההקדשה, העדויות רבות, ולא נראה שמסמכים שיחשפו לאחר פתיחת הארכיונים ישנו את פני המצב, מדובר בעניין רגשי, פסיכולוגי ומידע היסטורי לא ישנה את המצב. ייתכן שההשהיה שהכנסייה נוהגת בה מרחיקה את הדיון ממועד ההתרחשות, ומכבדת את רגשותיהם של ניצולי השואה הנמצאים איתנו היום.